התובע, יליד שנת 64 נפגע בעת שרכב בדרכו לעבודה על אופניו בכביש 5 באזור פארק סיביל מערב, כאשר נתקל באבנים שהיו על הכביש, נפל מאופניו, נחבל בראשו ואיבד את ההכרה. בבית החולים אליו הובהל התברר כי הוא סבל משברים בכתף, בעצם הבריח ובצלעות. בעקבות התאונה , הוא נאלץ להעדר מעבודתו, ופגיעתו הוכרה כתאונת עבודה ע"י המוסד לביטוח לאומי. לתובע נקבעה בנוסף לנכות הזמנית, גם נכות תמידית.אין ספק כי התאונה פגעה משמעותית באיכות חייו. ומי יפצה אותו עבור כך?
לפיכך, פנה התובע לבית המשפט והגיש תביעה כנגד מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל, בטענה כי הנפילה ארעה בשל אבנים שהיו פזורות בנתיב נסיעתו. ומדוע לא הבחין בהם? הבדלי תאורה. לדבריו, תאורה לא תקינה יצרה מצב בו לא יכול היה לראות אותם.
במסגרת הדיון הוברר כי לא היו עדים לנפילה וגם התובע עצמו, לא זוכר את השתלשלות העיניינים נוכח פגיעת ראשו. למזלו , התרשמה השופטת כי אומנם, אין גורמים אובייקטיבים שיכולים לאשר כי התאונה ארעה בנסיבות הנטענות, אך היא נותנת אמון מלא בגרסתו של התובע שטען כי "אתה לא נופל מאופניים סתם, אני מעולם לא נפלתי מאופניים".
מנגד טענה הנתבעת כי הכל טוב ויפה, אך מה רוצים ממנה? היא לא הגורם אליו צריך להפנות את התביעה. המקום בו נפל התובע אינו בתחום אלא בבאחריות כביש 6.
האומנם? כיצד ייתכן כי מחד היא טוענת כי המקום אינו נמצא באחריותה אולם במסגרת הדיון מתברר כי מנהל מטעמה מאשר כי הקטע כן נמצא באחריותה, ובכל מקרה, הנתבעת עצמה תיעדה את האירוע. נכון, גם השופטת סבורה כי משמעות שהפגיעה ארעה בשטח שנמצא באחריותה.
ומה על אחריותו של הרוכב? האם זה סביר כי רוכב ירכב בכביש מהיר , בשעות החשכה , כאשר הוא מודע להבדלי התאורה במקום ולא ינקוט באמצעי זהירות? ומה בנוגע לכך כי כלל אסור לו לרכב עם אופניים בשולי כביש מהיר?
עד מטעם הנתבעת טען בבית המשפט כי "בכביש הזה זה כביש מהיר, נוסעים שם 100 קמ"ש, אסור לו בכלל לנסוע שם, רק שהוא מופיע שם זה סכנת נפשות בלי קשר עם יש או אין תאורה". כן השופטת קבעה, כי "להתרשמותי, התובע לא התייחס ברצינות הראויה לסיכון הכרוך ברכיבה על אופניים במקום בו רכב, וזאת כעולה מדבריו בהקשר זה". הרוכב השיב כי "אני מסכים שזה יותר מסוכן מאשר לנסוע".
האומנם יותר מסוכן זה ההגדרה הנכונה, אולי נכון היה לכתוב סיכון דרמטי?
גם בית המשפט סבר כי דבריו של התובע הן בגדר "לשון המעטה". בפסק הדין כתבה השופטת כי "לא יכול להיות ספק כי רכיבה על אופניים מסוכנת פי כמה וכמה מנסיעה ברכב, ותשובת התובע מבטאת יחס של כמעט שוויון נפש באשר להבדלים התהומיים שבין שני כלי הרכב". לפיכך, קבעה כי כי "פגיעתו לא נבעה ממכונית חולפת במהירות גבוהה, אלא מהכביש עצמו, הגם שהסיכון, שבכביש צדדי יהיו אבנים ושינויי תאורה חדים כמו כביש המהיר בו רכב - נמוך יותר". על כן, נפסק לתובע שיעור רשלנות תורמת בגובה של 25%.
בהתאם לכך, בסופו של דיון נקבע כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 95,000 שקל, הוצאות משפט בסך של 10,000 שקל (אגרה, שכ"ט מומחי התובע), ובצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 שקל.
עו"ד אסף ורשה, מומחה בדיני ביטוח ונזיקין, שמשמש כיו"ר ועדת תביעות רכוש ושיבוב בלשכת עורכי הדין: "נכון, אומנם התובע פעל ברשלנות כאשר בחר לרכוב בכביש המסוים בתנאי הראות ששררו באותה העת אולם, אין קשר של ממש בין העובדה כי מדובר על כביש מהיר לבין התאונה, שכן היא לא נבעה ממכונית חולפת שנסעה במהירות גבוהה. לפיכך, אומנם מדובר על שיעור רשלנות תורמת בלתי מבוטל אך מתאים לנסיבות המסוימות שאפיינו את תיק התביעה הזה".
עוד משפט וביטוח בוואלה! רכב