ראשיתו של הסיפור בשנת 2014, אז במהלך נסיעה ברחוב יפת שבעיר תל אביב, נחבט חלקו התחתון של הרכב כתוצאה ממעבר על פני בור .לטענת הנהג, העירייה שאחראית מתוקף סמכותה לעבודות שנערכות בכבישי העיר אומנם כיסתה באופן כזה או אחר את הבור שנפע,ר אך איש לא טרח לסמן כי במקום קיים מפגע. שום תמרור אזהרה או שילוט לא הסבו את תשומת ליבו כי במקום מסתתר בור מסוכן.
ומה קרה לרכב? לדברי בעליו, נזק משמעותי ביותר. כעולה מכתב התביעה, הרכב לא הובהל למוסך אלא לקרוב משפחתו, מכונאי מוסמך, שעשה ימים כלילות על מנת לנסות לתקן את הנזק שנגרם, אולם ללא הועיל. נזק רב מערכתי נגרם לו, ובין היתר נרשמו הליקויים הבאים: פיקוד ואקום לדלתות, מדחס אויר, תש' לבולמים, תושבת תיבת הילוכים, תושבת מנוע, מגיני מנוע תחתוניים, בולם אח' ימ', משולש קד' ימ', מחשב לנעילה מרכזית, רדיו מסך ועוד.
בעצה אחת עם המכונאי, הוחלט להזמין שמאי שזה בתורו קבע כי הרכב דינו לפירוק - או כפי שמגדירים זאת בעגה הביטוחית: טוטאלוס אובדן גמור. עם דו"ח השמאי שכלל אומדן נזק בגובה של 82,650 שקל, אץ לו נהג המונית לעיריית תל אביב וביקש כי גם היא תזמן שמאי מטעמה על מנת שיעריך את הנזק שנגרם. אך זו בחרה שלא להגיב.
איפה השמאי?
כפי שעולה מכתב התביעה, פקידי מחלקת הביטוח של עיריית תל אביב לא טרחו לזמן שמאי מטעמם, והרכב ההרוס, המתין להם בחצר ביתו במשך חודשים ארוכים. ליתר דיוק, שמונה חודשים תמימים, במהלכם חיכה בעל הרכב שמישהו בעירייה יגיב.
ובינתיים, מי יפצה את בעל הרכב? כיצד נהג המונית יוכל להמשיך ולפרנס את משפחתו? לנהג לא היה כיסוי מקיף שמאפשר לו לקבל תוך זמן קצר פיצוי כספי ולפיכך תלוי לכאורה בחסדי העירייה. על כן, בהיעדר מקורות מימון אחרים ולאחר שהמתין שמונה חודשים אך איש לא הגיע, החליט בעל הרכב למכור את שרידיו תמורת אלפי שקלים.
רק בשלב הזה, לאחר שהמתין חודשים ארוכים שבסופם מכר את השרידים, נזכרה עיריית תל אביב לפנות אליו בבקשה כי שמאי מטעמה יבדוק את השרידים. זאת כאמור בוצע מאוחר מידי, שכן השרידים נמכרו למעכר מצפון הארץ. "אם העירייה מעוניינת", כך הוא אמר לה, היא מוזמנת לצאת למסע חיפוש אחריהם.
למסע חיפוש לא יצאה העיריה אך מנגד, היא הביעה תמיהה כיצד ייתכן שמכוניות רבות עברו במקום ולא נפגעו, ודווקא מכוניתו ניזוקה? ובכלל, הבור כוסה על פי הנהלים ואם יש גורם שפועל בניגוד אליהם זה בעל הרכב. לטענתה, בכך שמכר את שרידי הרכב הוא מנע ממנה לבצע בעצמה את הבדיקה: "כשל ראייתי" נגרם לה, אמרה העירייה. כמו כן, השמאי מטעם הנתבעת טען שמדובר בנזק של אלפי שקלים בודדים, נזק שלא מצדיק את השבתת הרכב.
אז מי הכושל כאן? העירייה שמלכתחילה לא סימנה כפי שצריך את הבור אך הוסיפה חטא על פשע כאשר התמהמה במשך חודשים רבים ולא בדקה את הרכב - או שמא בעל הרכב שהתנהג באופן "לא סביר"?
מי יותר אמין?
השופטת חנה קלוגמן סברה כי גרסתו של התובע סבירה יותר. לדבריה, "הנתבעת לא נקטה באמצעי הזהירות הנדרשים בעת ביצוע עבודות בכביש. במקרה הנדון התרשלה הנתבעת במילוי תפקידה הן לאור העובדה שהכיסוי שהושם על הבור לא היה מתאים והן בשל העדרם של תמרורי אזהרה על המפגע.
כמו כן היא כתבה, כי"מצאתי לקבל את עדות התובע שהייתה אמינה בעיני. לתובע לא היה ביטוח מקיף והוא ניסה להקטין את ההוצאות בגין התיקון, ניסיון שבסופו של דבר נכשל, אך התרשמתי מכנותו של התובע. כמו כן התרשמתי מאמינותו ומקצועיותו של השמאי מטעם התובע .לאור האמור לעיל אני מקבלת הן את עדות התובע והן את חוות דעת השמאי מטעמו". על כן, בסופו של יום הוחלט כי התובע יפוצה בסכום הנתבע בקיזוז גובה שרידי הרכב.
לדברי ד"ר ועו"ד אסף ורשה, יו"ר ועדת תביעות רכוש ושיבוב בלשכת עורכי הדין , מומחה לדיני ביטוח ונזיקין :"מדובר על מקרה קלאסי בו הנתבעת צריכה להלין על התנהלותה התמוהה. אופן התנהגותו של התובע מעלה שורה של תהיות ותמיהות ובכלל זה גרירת הרכב לביתו, הניסיון לתקן נזקים כה משמעותיים שלא במוסך ומכירת שרידי הרכב ללא כל אסכמתא. אך מנגד, בחירתה של התובעת להתנהל באופן בו התנהלה תרמה תרומה מכרעת להחלטה שנתנה בתיק".
עוד משפט וביטוח בוואלה! רכב