צילומים: קובי ליאני
רעידות אדמה הן דבר שבשגרה בקליפורניה בכלל ובלוס אנג'לס בפרט. אולם הפעם, תזוזות האדמה לא נגרמו מפעילות טקטונית אי שם במעמקים, אלא מגורם אחר על פני השטח דווקא. רגע לאחר ההשקה העולמית הרשמית של קדילאק XT5 (מחליפו של ה-SRX) וה-CT6 (מכונית סלון גדולה שתחליף את ה-CTS), הפעלנו את הססמוגרפים באמצעות האחות הקטנה והפרועה ביותר בהיצע של מותג הפרימיום האמריקני, ה-ATS-V. מבנה הקופה היה שם רק כדי להדליק לנו עוד יותר את החושים. שיגרנו אותה אל הכבישים המסעירים ביותר שמצאנו בקליפורניה - טסנו ליד קקטוסים, טיפסנו בכבישים מסולסלים עד לקצה הפסגות המושלגות ונגענו גם באבק של כוכבים במולהולנד דרייב, הוליווד ובברלי הילס. הרגשנו בבית. גם היא.
להעיר את המפלצת
לקח לי רגע לתפוס את עצמי כשנהג החניה של המלון שלף את המכונית מהחניון התת קרקעי והעמידה בחזית. זו מכונית ממש רעה, במובן הטוב של המילה. מתחת לתאורה החמה וכשמסביב עדיין אפלוליות של השעה 4:30 בבוקר (באשמת הג'ט-לג), כל קמט קופץ לעין, כל פיסת קארבון וכל נצנוץ מחלק מוכרם יוצרים חוויה ויזואלית מגרה. אפילו ה'שופרז' שכבר הספיקו להסיע לחניה לא מעט מכוניות ספורט פלצניות אחרות של עשירי קליפורניה, עמדו בצד ודי התפעלו. שניים ניגשו לשאול שאלות כמו, "כמה מהר היא עושה רבע מייל?" ולמה בחרתי אותה ולא ב.מ.וו M4 למשל. על צריכת דלק הם לא שאלו. זו לא שאלה שמעניינת את האמריקנים, בטח את תושבי קליפורניה וזו גם לא שאלה ששואלים בעלים של רכב עם 464 כ"ס בגלגלים האחוריים.
הם הניחו שהיא הייתה שלי, אבל מאחר והיא לא וזו גם הפעם הראשונה שאני דוחק את ישבני אל תוך מושב הספורט-באקט-רקליינר-רקארו שלה, לא היו לי תשובות טובות. אבל בדיוק לשם כך יצאתי לכביש. בעזרת תכנון מוקדם עם מפות, עצות מדוד גוגל, תחקור של מקומיים ומידה לא מעטה של אומץ, נמצאו הכבישים הנכונים והנדירים כדי שנעמיס עליה בהמשך מאות מיילים, במשך יומיים.
חימום
לחיצה על מתג ההתנעה מעירה את המנוע מיד בנהמת בס עמוקה מאחור והיא נרגעת כאשר מחשב המנוע מוריד את הסל"ד לסרק אופטימלי. היא לא נובחת כמו ה-C063 AMG או צועקת כמו הב.מ.וו M3, אבל כשהמנוע שלה מתעורר, כולם עוצרים לרגע כדי להקשיב. עניין הצלילים שהיא מפיקה ילווה אותנו גם בהמשך. קר בחוץ וקר גם למנוע אז נתתי לו קצת להתחמם ובזמן הזה שיפרתי עמדה מול גלגל ההגה וממשקתי את הסמארטפון עם מערכת המולטימדיה המתוחכמת שלה. הישיבה נמוכה כמו שאני אוהב, מושב הספורט חשמלי ומתכוונן מצוין, תומך והדוק כאילו נתפר בדיוק למידות שלי (נהגים עבים עלולים להיתקל בדוחק) וממש מכניס לאווירת נהיגה. חבל שאין כאן רתמות מירוץ במקום חגורת הבטיחות הקונבנציונלית. גלגל ההגה מתכוונן חשמלית לגובה ולעומק ותוך חמישה רגעים הצלחתי למצוא את תנוחת הנהיגה המדויקת ולאורך כל הנסיעה, לא הזדקקתי לשום תיקון נוסף בה.
מבט אחד לאחור חושף שני מושבים מלאים שיכולים להכיל מבוגרים - מרחב הרגליים יעיל, אבל לראש עלול להיות מעט צפוף אם מדובר בנוסעים גבוהים מהממוצע. המושב הזה שימש אותי רק כדי שאניח עליו את תיק הצילום, לפני שיעוף לרצפה בבלימה הראשונה. ידית ההילוכים קצרצרה, הקלאץ' מעט כבד, יש מספיק מקום לברכיים מתחת לדשבורד, יש מערכת מולטימדיה מתקדמת עם WIFI מובנה בתא הנוסעים, יש גם תא מטען ענק...
אה, כן, שמתם לב. יש כאן תיבת הילוכים ידנית! כן, כאן, במכונית ספורט שכזו ועוד אמריקנית! האמת שגם אני הופתעתי, גם משום שעבר זמן רב מאז שנהגתי בכלל במכונית עם קלאץ' (וזה עצוב) וגם משום שכל מתחרותיה מגרמניה עברו תחת ידי עם תיבות אוטומטיות מסוגים שונים. למעוניינים, היא מגיעה גם עם תיבה אוטומטית ו-8 הילוכים.
נושך את השפתיים
הדרך אל ההרים שממזרח ללוס אנג'לס ארוכה למדי מדנה פוינט, המקום בו נערכה השקת מכוניות קדילאק, אך מאחר וזה יום ראשון וגם שעת לפנות בוקר חשוכה, רוב האמריקנים עדיין תחת הפוך וה'פרי-וייז' ריקים עד כמעט שוממים. אתם יכולים לדמיין כמה קשה זה לנהוג במכונית הזו ב-55-65 מייל לשעה (90-115 קמ"ש לערך) כנדרש בחוק. קודם כל, מאחר ודווקא היום נפלנו על היום הכי גשום בשנה בקליפורניה אומר שכל דריכה על הדוושה הימנית בשלושת ההילוכים הראשונים מלווה בסחרור של הגלגלים האחוריים בדרגות שונות של אלימות. נדרשתי ללטף את הגרון של המפלצת בעדינות ולא להתנפל עליו מיד בנשיכות ואחר כך יש את עניין השוטרים המקומיים, שחוץ ממדים ונשק עב קליבר שהם לא מהססים להשתמש בו (מרבית השוטרים בארה"ב נהרגים מירי של נהגים שאותם הם עצרו לבדיקה בכביש), לא לובשים חוש הומור בתחילת המשמרת.
אבל באופן מפתיע, אפילו על אוטוסטרדות הבטון של קליפורניה, ה-ATS-V מצליחה להיות נוחה יחסית למכוניות בשכונה שלה. המתלים קשיחים בדיוק כפי שהיינו מצפים ממכונית מכוונת מטרה שכמוה ולמרות שהיא נועלת חישוקי 18 אינץ' עם מעט מאוד גומי בדופן הצמיג, היא מצליחה להוציא את העוקץ מכל שיבוש בדרך. מה שכן, כבישי הבטון יוצרים אקוסטיקה גרועה במיוחד עבור רוב המכוניות וב-V שלנו זה מעט מועצם, שכן מראש אין בה את אותה כמות של חומרי בידוד כשל ה-CT6 הסלונית למשל וגם משום שצלילים הם נושא חשוב במכוניות ספורט. אתה רוצה להרגיש הכי מחובר שאפשר במכוניות מסוגה, רק שזו יודעת גם לבודד כשצריך, בסיבוב עירוני למשל כשלא בא לך לשבור את הגב על כל בור ביוב שקוע. מה בכל זאת הקיז ממני זיעה קרה? ספוילר הקארבון המחודד בחזית שנמצא כל כך קרוב אל הכביש וכל כך שלוח קדימה (להעצמת האפקט הקרקעי של זרימת האוויר מתחת למרכב), שהוא מאיים להשתפשף בדרך משופעת ביציאה מחניונים למשל.
ממשיכים לשייט. על הקרוז קונטרול אנחנו מטפסים קילומטרים אל השמיים במעלה ההרים, מהר ככל הניתן, תחת גשם זלעפות. פה ושם אפשר לשמוע את המגדשים נושמים ורומזים על מה שיש להם להציע. עוד מחלף, עוד פניה, עוד עיירת רדנקס עם טנדרים מוגבהים, הכביש הופך לחד נתיבי צר ואז השמש יוצאת. קשת מושלמת נמתחת אל שני קצוות האופק וגורמת לי לשלוף את העדשה הרחבה כדי לתפוס אותה בשלמותה. אז גם הקקטוסים פינו את מקומם לעצי מחט כאלה ואחרים והכביש נעשה מפותל יותר משיכולתי אי פעם לחלום.
The force is strong with this one
ענקי האדם ב'גריזלי קפה' הסתכלו בחשדנות על הזר הבודד בשולחן הפינתי, מביט על מכונית שרירים חדשה ויקרה דרך החלון הקרוב, מצלם אותה כל כמה רגעים ומנסה להבין איך מסיימים לבד ארוחת בוקר נורמלית (לשלושה אנשים אולי) לבדו. 'וואי-דידנט-יו-גט-אה-פרופר-טראק' שאל אותי אחד, אבל במקום הזה, בזמן הזה אין באמת תשובה לשאלה הזו. חייכתי, הנהנתי ועניתי 'מייבי-נקסט-טיים'.
לקירות סלע יש תכונה טובה אחת - להחזיר את הצלילים של האגזוז אליך בסראונד וזה הדבר הכי טוב שיש לפני מנהרה ארוכה. בכביש 2 שחוצה את הרי לוס אנג'לס על קו השבר הטקטוני יש המון קירות כאלה ואז ארבעת האגזוזים ניגנו קונצרט ב-6,000 סל"ד ומצערת מלאה. היינו לבד על הכביש. את הנופים ספגתי רק בסיבוב השני במקום, כי קשה להישאר אדישים לפיתולים שכאלה.
ה-ATS-V כבר הוכיחה שהיא יודעת לטוס, שהיא מסוגלת להגיע למאה קמ"ש ב-4 שניות ולהפיק תאוצות ביניים מבהילות, אבל עכשיו היא מראה שכשהאספלט יבש, הכוח הזה מגיע לכביש והיא עפה בפניות כמו שהיא יודעת לזנק מהמקום. מהר מאוד אני מתחיל להבין את יכולותיה ובעיקר עד כמה גבוהות הן. המתלים שלה מתפקדים נפלא תחת עומס פניות הדוקות ומהירות, שומרים אותה דבוקה לכביש, חפה מכל נדנוד מיותר או שקיעה לא ראויה תחת בלימות או האצות. ההגה שלה כבד בדיוק במידה הנכונה, אבל גם מהיר וחד כך שתמיד, אבל תמיד מרגישים מה קורה שם למטה ומה טיב החיבור של הצמיגים עם המצע עליהם עם מתגלגלים בכל רגע והשלדה עובדת מעולה, מגיבה לכל גחמה ושיגעון של הנהג.
מאחורי ההגה נשארו המנופים להעברת ההילוכים של הגרסה האוטומטית, אבל כאן הם מדליקים ומכבים מערכת שמבצעת בעצמה ובדיוק מדהים גז ביניים בעת הורדות הילוכים וחוסכת ממני את העבודה (או מחליפה את הנהג שלא מיומן מספיק כדי לעשות זאת בעצמו ומסוגלת לגרום לו להראות הכי שפיץ שיש). שלישי, קלאץ', גז ביניים אוטומטי ושני משולב בדיוק עם הכוח הנחוץ כדי לשמור על האינרציה ולא ליצור האטה בפעולת המנוע. זה מדליק גם בנסיעה סתמית בעיר, כמו שזה יעיל בנהיגה ספורטיבית. בקדילאק מספרים שבזמן האצה והעלאת הילוכים, אפשר להשאיר את הרגל הימנית נעוצה בשטיח, בזמן ההעברות (מה שידוע בשם - העברות הילוכים אמריקניות), אך את זה לא הספקתי לנסות.
ה-ATS-V רוקדת בין הפניות באופן שמאפשר לה להביט בלבן של העיניים של הב.מ.וו M4 והמרצדס C63AMG ולא למצמץ. לכל אורכו של הכביש אני נפעם מרמת היכולת של המכונית הזו וממידת ההשקעה בה. GM ממש רוצים להיות שם, בליגה של הגדולים. אבל למרות כל ההנאה, גם אם זה ישמע מעט קטנוני לנוכח מספרים כמו 464 כ"ס ב-5,850 סל"ד וגם 61.5 קג"מ מזעזעי הרים ב-3,500 סל"ד, הייתי שמח אילו למנוע ה-V6 כפול המגדשים הנפלא הזה הייתה מעט פחות השהיית טורבו (הזמן שעובר בין הלחיצה על המצערת ועד קבלת הכוח, בזמן שהמגדשים מגבירים מהירות ואת דחיסת האוויר למנוע). הייתי שמח גם לנשיכה קצת יותר חדה מבלמי הברמבו (רק חדות, העוצמה כבר קיימת) ו... זהו. עם השאר אנחנו חיים בשלום.
היא כבר בארץ
את נהיגת המבחן אמנם ערכנו בקליפורניה (אני כבר מתגעגע), אבל הקדילאק הספורטיבית כבר הספיקה לעשות עליה ולהגיע גם לישראל. חוץ ממחיר נמוך משמעותית מהמתחרות ומהתמורה המצוינת, ה-V הקטנה והכוחנית מביאה עמה רוח חדשה של המותג לארץ. מעליה כמובן יש את ה-CTS-V השרירית עוד יותר, אבל דווקא הממדים והיכולת של ה-ATS עשויים לאפשר לה לפגוש יותר חובבי נהיגה אדוקים. בוודאי שוב תשאלו מדוע צריך מכונית כזו בישראל והתשובה תהיה גם כן זהה - לא צריך. זו עוד אחת מהמכוניות שרוצים ולא צריכים בבית. אבל ממש רוצים.
היומיים במחיצה היו מענגים מאוד וגרמו לי ממש להתרגש מנוכחותה עוד לפני הנהיגה בה. מן חיבור אישי שכזה וההמחשה לכך הייתה שכשהשבתי אותה אל המלון ונער החניה בא לקחת ממני את המפתחות, הספקתי להזכיר לו שזו מכונית עם תיבה ידנית (I wouldn't have it any other way sir), עם קלאץ' קצת כבד (I'll do just fine sir), שמתג ההתנעה והכיבוי מימין להגה (Shure thing sir) וגם לבקש ממנו שיזהר עליה (אמר - Of course sir, אבל נתן בגז כמו מניאק) כאילו הייתה באמת שלי. ואני? אני בכלל לא הולך לראות אותה יותר. מפה ישר למטוס חזרה הביתה.
*הכתב היה אורח קדילאק בארה"ב
