מסע לאורך קו הרכבת לבאר שבע, דרך יבנה, אשדוד, אשקלון, נתיבות, שדרות ואופקים, ממלא את הלב בעצב עמוק. הכל רוצים להאמין שבזכות מערכת הסעת המונים בין ערים קטנות לגדולות, ייחלצו הראשונות מנחשלותן, ותושביהן ידביקו את הפער בינם לבין הערים המצליחות שהמסילה מובילה לתוכן. מבט על סביבות תחנות הרכבת בערים הקטנות מגלה שחזון צמצום הפערים לחוד, וההבנה כיצד להגשימו לחוד.
התחנות מתאפיינות במודל תכנוני דומה ומדכא: החלק הטוב הוא מבנה התחנות המואר, ממוזג, קל להתמצאות, מצויד בחדרי נוחיות נקיים וצוותי שירות שהם מופת ודוגמה לחיקוי. לעומת זאת, סביבת התחנות תוכננה באופן שינציח לעולם את הפער בין תל אביב ושכנותיה, לערים הקטנות שאינן במרכז המדינה.
את התחנות מקיפים מכל עבר מגרשי חניה עצומים והתוצאה היא שהדרך ידידותית רק למשתמש מסוג אחד: זה שמגיע לרכבת במכוניתו הפרטית. ההגעה בכל דרך אחרת היא אתגר למתקדמים, וכמעט בלתי אפשרית למתקשים שאינם נהגים (ילדים, זקנים או סתם עניים שאין להם רכב). לחלק מהן אפשר להגיע באוטובוס, אבל הדרך משורת מפרצי חניית האוטובוסים המפויחת אל תחנת הרכבת לא נוחה, ולפעמים גם מסוכנת. לאנשי הרכבת אין מושג איזה אוטובוסים מגיעים לאן, ובתחנות האוטובוסים אין דרך להתמצא. נוסעים שפגשנו הזהירו מאיחורים ומנסיעה ממושכת ליעד הסופי.
על שבילי אופניים כמעט ואין מה לדבר, המעט שקיים קטוע ולא שימושי. הליכה ברגל מחוץ לתחום, לא רק בגלל המרחק, כי גם בגלל שהדרך לא מוארת, חשופה לשמש ולגשם, כרוכה בטיפוס ודילוג על מהמורות ומפחידה בגלל תנועה מהירה של מכוניות. אפשר לגור באשקלון ולעבוד בהרצליה, לקנות דירה זולה בנתיבות ולהתקבל לעבודה ברמת החייל, אבל בלי מכונית שתסיע לרכבת בבוקר ותחזיר בערב - המשימה לא אפשרית.
יוצא שהרכבת בפריפריה, בבת עינם של השואפים להיטיב עם תושביה, מפחיתה את גודש התנועה במרכז הארץ, ומקלה על מצוקת החניה בחוצות ערי המרכז. אבל היא אינה משחררת את תושבי אשדוד, אשקלון, נתיבות, שדרות ואופקים מעול ההחזקה במכונית פרטית, ושתיים לכל משפחה (כשאחת חונה במלון המכוניות על יד התחנה, השניה משרתת את בן הזוג בהסעות שגרתיות). את 2,000 השקלים שעולה כל מכונית, ימשיכו תושבי ערים אלה לשלם.
לעומת זאת, בתל אביב העשירה, יכולה כבר משפחה לוותר לפחות על מכונית אחת, לנסוע לעבודה באופניים, להסיע ילד בשלט-רחוק בהזמנת גטקסי במונית, ולפנות 2,000 שקלים חודשיים לכל מטרה אחרת. אבל ביבנה, אשקלון, קרית גת ואופקים, העול נשאר, עד שמישהו יקדיש מחשבה לדרך אחרת להגיע בה לרכבת.
האבסורד מתמצה בהבדלים בין שתי תחנות הרכבת של באר שבע: הוותיקה (מרכז) והחדשה (צפון). בתחנה הישנה החליט וביצע ראש העיר החדשן, רוביק דנילוביץ', מהלך "מסוכן", ביטל מגרש חניה לעשרות מכוניות ופרש במקומו כיכר עירונית מזמינה ונוחה להולכי רגל, שסביבה מסחר שגרתי ושוקק כצפוי לתחנת קצה המונית. התחנה החדשה בעיר לעומת זאת, המתהדרת בגשר הולכי רגל מעוצב המעביר נוסעים מצד לצד, מוקפת מכל עבריה במה? כמובן - במגרשי חניה.