התחבורה הישראלית במצוקה, אבל למה להיתפס לפתרונות מיושנים ויקרים?

עדיף כמובן להיות יצירתי. אבל לפני שנגיע ליצירתיות ולשר הנוכחי, נסביר מדוע משימת התחבורה הישראלית קשה עד בלתי אפשרית.

לאורך תולדות האנושות דרכי התחבורה הכתיבו את צורת ההתיישבות והתפשטותה: כפרים התיישבו על נהרות שהשיטו אספקה, ערים גדולות התפתחו ליד נמלים, ודרכים נכבשו במקומות מוגנים מפגעי מזג אוויר. עם בוא הרכבת התפשטה האוכלוסייה לאורך המסילות. בתחנות, כפרים קטנים נהפכו לעיירות, ובמפגש מסילות, נהפכה עיר למטרופולין. כך, בכל הארצות.

ואצלנו? אצלנו הסדר הפוך: בשל נסיבות לידתה המיוחדות, ותפיסות שרווחות בישראל עד היום, כאן קודם מקימים יישוב או שכונה, ואז נקראת התחבורה לסדר עניינים.

איכות תחבורה מושפעת מאוד מפיזור אוכלוסייה. בטרם הוקמה המדינה, השתמשנו בהקמת יישובים כדי לקבוע עובדות, לסמן גבולות ולבסס את זכות העם על הארץ. הצרה היא שככה זה עובד עד היום: כובשים את הדונם, מביאים את העז, ורק אחרי כן נזכרים שצריך לצאת ולבוא משם בבטחה ובשלום, בכביש מסודר ומואר, ובתחבורה ציבורית יעילה.

משרד התחבורה בעצם מגיע כדי לאפשר את מה שסימן משרד הביטחון כצורך ומה שקבע משרד השיכון כאמצעי. מה לנו כי נלין שהאוטובוס ממעט להגיע, שהכביש צר ורעוע, שתחנת הרכבת רחוקה, ושאי אפשר להסתדר בלי מכונית פרטית?


פיזור האוכלוסייה היה נדרש למדינה בעבר והיום מתואר כאיוולת, אבל עם עובדות אי אפשר להתווכח: ישראל מפוזרת מאוד, וזה לא עומד להשתנות בקרוב.

ניידות ונגישות הן מפתח להורדת יוקר מחייה ולהנגשת הזדמנויות, לכן אין ברירה. אם רוצים שוויון כלכלי וחברתי במצב המפוזר הנוכחי, חייבים להפנות משאבים לאומיים אדירים לתחבורה.

המשפט האחרון נכון, אך טמונה בו הטעיה. עיברו נא לפסקה הבאה.

נכון שבהתיישבות מפוזרת ודלילה, ניידות טובה מחייבת השקעה גדולה. אבל עוד יותר נכון לברר איזו השקעה צריך, ובכך אנחנו חוזרים ליצירתיות מראשית המאמר.

עד לפני עשור, פתרונות תחבורה יעילים היו תלויים בתשתיות כלי רכב המוניים, שהקמתן כרוכה בהשקעות עתק (מסילות, תחנות אוטובוסים) והוצאה של מיליארדים לתחזוקה ולפעילות שוטפת כל שנה. התחליפים והמשלימים לתחבורה המונית היו מכוניות פרטיות, שהעבירו את ההוצאה הכבדה מהכלל (כספי ציבור) לפרט (יוקר המחיה של האזרח).

מהפכת התחבורה ששוטפת את העולם שינתה את המצב לגמרי. יש פתרונות יעילים בהרבה: זולים למימוש לפרט ולכלל, מהירים ליישום, פשוטים לביצוע, ומתאימים במיוחד למצב הלא נורמלי הישראלי.

לו אני שר התחבורה הייתי מתבוננת בצרכים המיוחדים של התחבורה במדינה, ומתכננת ביצירתיות פתרונות לניידות לכל, בפחות כסף, ובאופן שיתן לו כבוד בספר תולדות מדינת ישראל. בינתיים כץ מדקלם פתרונות מיושנים ויקרים להחריד, שיתפסו לימים כאיוולת שהוא אחראי לה. וזה חבל באמת.