ממושב טיסת אארופלוט למוסקבה, ניסיתי לזהות את תוואי השטח שנמרחו מתחתיי ב-950 קמ"ש; לא הצלחתי לזהות את הדיונות האדירות של Hami בסין, את הביצות השחורות שלBalkhash בקזחסטאן, או את נהר Kostanay הרוסי, אותו חצינו לפני שבועיים. מגובה 10,350 מטרים נראתה הקרקע שטוחה ואפרפרה, מחביאה את הקשיים האדירים שהציבה בפני המתחרים, צוותי הסיוע והעיתונאים.
אני מנסה למצוא דרך להמחיש את אורכו הבלתי נתפס של הראלי, ולא מצליח; האם אומר כי נדרשות לבואינג 777 שבע וחצי שעות כדי לחזור מבייג'ינג למוסקבה? או לציין שבמהלך המרוץ חלפנו על פני חמישה אזורי זמן? או סתם לתאר את הכבישים הקזאחים הנוראיים, את האוטוסטרדות המגוהצות של סין, ואת מפעלי התעשייה המתפוררים של ברית המועצות לשעבר? די כי אומר שמסלול הראלי נמתח על פני 11,700 קילומטרים שזה כ-26% מהיקפו של כדור הארץ; לא במטוס סילון או רכבת TGV, אלא ברכבי שטח שגם המהירים שבהם, נראים מהשמיים כחיפושיות חול המנסות לטפס על דיונות אדירות ממדים.
רגעים נדירים של שלווה
רק לפני ימים ספורים מצאתי את עצמי מוקסם מקימוריה של דיונה סינית מדהימה ביופייה, נהנה מרגעי השקט האחרונים שלפני הסערה. מסביבי התקמרו נופי בראשית, דממת אלוהים שררה, וקומץ אנשים עשה את עבודתו; אני תפסתי לעצמי פנייה לצילום, מריו מצא סוללה תלולה מימין, ג'וייסי פנתה שמאלה. כמידי יום בשבועיים האחרונים היו אלה רגעים אחרונים של שקט, הזדמנות לבדוק עוד פעם את המצלמות, ולהתענג על קרני השמש המלטפות את הדיונות.
בדרך כלל היו עוברות עלינו 30-45 דקות של המתנה מסתלבטת, ואז זה היה מגיע בתחילה נשמע ציקצוקו המרוחק של מסוק הטלוויזיה, ולאחר מכן צליל גבוה המנסר את הדממה. הצליל הגבוה מתחזק, כבר שומעים העברות הילוכים, בק-פיירים של האגזוז, ענני אבק מרוחקים המצביעים על פיג'ו 2008DKR מס' 100 המתקרבת. בימים האחרונים פותח פטרהאנסל את הציר למרות שאיבד כל סיכוי לפודיום, בעקבות עונש מנהלתי על איחור בסיום סטייג' 5 (לאחר התהפכות דרמטית שכמעט חיסלה אותו ואת הנווט שלו, ומחקה את סיכוייהם לניצחון). ואז מגיחה הפיג'ו Red Bull מתוך הדיונות והיא תמיד מפתיעה אותנו במהירותה האדירה; זה יכול להיות שמונה או 380 קילומטרים מקו הזינוק, סטפן תמיד מהיר ואגרסיבי, מחליק בפניות, רוכן על המתלים ומנופף בגלגליו באוויר. מכונה מדהימה, נהג מופלא!
דקותיים אחרי פטרהאנסל מגיע המתחרה הבא; זו תמיד פיג'ו נוספת או מיני, השולטות בדרך המשי בזרוע נטויה. ה'מינים' פחות מחליקים ורוכנים על מתליהם אבל הם מגיעים תמיד בפול גז, נהמת מנוע ולעתים בדריפט חינני; אבל לא יעזור כלום, למיני הגמלונית אין את הסקס-אפיל המושלם של הבאגי הצרפתי.
ההתרגשות גואה כאשר נשמע מרחוק ציקצוק הבס של ה- Kamaz של מ?רינוב. מנוע הדיזל הענקי מצקצק ומתנשף, זה נשמע כאילו אחת הבוכנות אינה עובדת... אבל אל חשש, ה-V8 האדיר מוכן תמיד לספק את 1200 כוחות הסוס (1200? 1100? אף אחד לא יודע בדיוק מה הספק הכלים המובילים), נתמך בסוללת משאבות ומצננים האחראים על קירור הבהמה. שום מצלמה אינה יכולה לתפוס את עוצמתן האדירה של המשאיות, את נחרת מנועיהן והדרך בה הן מרעידות את הקרקע.
הישראלים באים
בחלוף חבורת החוד נרגעות מעט הרוחות, וצבא של טנדרי טויוטה 'פרו-דרייב', באגים 2X4 צרפתיים ואבי-טיפוס אחרים חולפים לפנינו. עד לפני כמה ימים היו צוות פוינטר-IGO וקדשאי-ערמוני מדורגים בעשירייה השלישית אבל בעקבות סדרת תקלות ועיכובים ספגו הישראלים נקודות עונשין רבות, מה שגרם להם להידרדר למעמקי הטבלה.
אצל קדשאי ערמוני נדרשו החלפת סרנים ודיפרנציאלים, פירוקים חוזרים ונשנים של תיבת ההילוכים, ומנוע דיזל עליו שמר אביב באדיקות, מתחת לנקודת הרתיחה. בחלוף הימים התייצב הרכב וקדשאי-ערמוני הצליחו לסיים במקום 28 המכובד מאוד. במסירותו האדירה הצליח צוות וילדר לשמור את ה-Desert Warrior הירוק במצב נסיעה, אבל זה עלה להם בשעות עבודה אינסופיות, כל לילה. קדשאי מסביר כי ה- Warrior בכלל לא היה צריך לצאת לכזה מרוץ תובעני; הכלי בן עשר שנים, והוא מתבסס על מכלולים כבדים וישנים של דיפנדר. אין מקום לכזה כלי בכזה מרוץ, זו שירת הברבור של הכלי הירוק.
גם 'הצהובה' של רז והלל חוגגת למעלה מעשור, והיא הולכת ומזדקנת. הצהובה תפקדה היטב במחצית הראשונה של הראלי, במזג האוויר הצונן יחסית של רוסיה וקזחסטאן. בשלב מסוים הגיע צוות פוינטר-IGO למקום 24 אבל ברגע שנכנסה השיירה לסין התחלף מזג האוויר, והטמפרטורות נסקו לסביבות 45-35 מעלות. במצב זה ובעומס הנדרש לצליחת אוקיינוס הדיונות, החל המנוע להתחמם באופן בלתי מבוקר. בשלב מסויים הבינו רז והלל שהם חייבים להחליף דיסקט: לא עוד רדיפה אחרי מיקום גבוה אלא הגעה הישרדותית לבייג'ינג, ללא ויתור על קטעי דירוג. שליש מהמתחרים לא עמדו באתגר זה, ופרשו מהמרוץ.
תסכולו של הלל גדול: "המנוע הקודם היה בסדר גמור", הוא מסביר לי בשתיים בבוקר, בעודו טורח בהחלפת משאבת מים; "החלפתי אותו כאמצעי מניעה, ונפלתי מן הפח אל הפחת". מצבו הרעוע של המנוע מחייב את רז לנהוג פחות חזק, להוריד יותר אוויר מהצמיגים, והכי גרוע לעצור מעת לעת לפרקי זמן של קרוב לשעה, לצינון המנוע. רז והלל מגייסים כל מקור מים אותו הם יכולים למצוא בשטח, מלקטים ג'ריקנים ממתחרים. גם אני מצאתי את עצמי מסתובב בחניון באחת בבוקר, משנורר מצוותי סיוע אחרים נוזלי קירור לצהובה. למרות העייפות האדירה שמר צוות פוינטר- IGO על רוח קרב, וסיים במקום ה-32. מדליית ניצחון לא הביאו הפעם, אבל את גביע הדבקות במשימה והבאת הכלי הפגוע לבייג'ינג? את זה השיגו הלל ורז בצורה מלאה!
איך עושים את זה טוב יותר?
התיאורים שלי על עלילות הצוותים הישראלים, בקושי מגרדים את עומק הקשיים; לא סיפרתי לכם כיצד החליפו קדשאי-ערמוני צמיגים בידיים חשופות, נכווים אבל לא מוותרים. לא סיפרתי על המעקפים הסבלניים שעשה אביב בין הררי הדיונות, כדי למצוא נתיב שלא יישחט את המנוע, וגם לא על מלחמתם של רז והלל בטמפרטורות הגואות, במסרק ההגה שהודק לסרן בעזרת רצועות ברזנט, על צליחת 70 ק"מ דיונות עם הנעה אחורית ו-5 PSI... יש לנו כאן עסק עם לוחמים נחושים שאינם מוותרים לעולם, ללא שעות שינה, וגם כאשר נראה כי אין מוצא.
אבל זה לא חייב להיות ככה והפתרון טמון בדרך כלל, בתקציב. קחו למשל את הטויוטה 'פרו דרייב' מספר 151, של Aldo Racing. הטנדר היה נהוג בידי בנשדון ובול הקנדיים, וסיים את הראלי במקום ה-12. זהו הישג מצוין, ואין לנו שום סיבה לחשוב שהקנדיים נוהגים ומנווטים טוב יותר מהישראלים. מה שברור הוא שהטנדר עבר את המסלול בלא תקלה, וללא כל עיכוב טכני. הקנדיים יכלו לנהוג בגז מלא, ולהגיע לחניון בשעת הצהריים, בכייף. מחיר התענוג? הטנדר עלה בעבר 300,000 יורו אבל הוא מוצע עכשיו למכירה ב-120,000 יורו, וניתן לרכוש גם חבילת סיוע במחירים בין 15-50 אלף יורו נוספים. זה לא כסף קטן, אבל איזו חוויית מרוץ תחכה למי שישקיע את כספו, במכונה עדכנית ותחרותית.
אחד הקשיים הגדולים הוא התקשורת והתיאום מול הסינים. הלוך הרוח שלהם אינו מסוגל לקבל את הרעיון של 600 רכבי שטח המסתובבים חופשי ברחבי סין, ובעיקר בקרבת הבירה.
לאן מובילה דרך המשי?
בשנתו השישית הגיע ראלי דרך המשי לבשלות, ופרץ צירים תובעניים וארוכים מאי פעם. המיקס של המתחרים ועבודת הארגון הקפדנית העניקו למשתתפים חוויה מצוינת אותה הרבו להשוות לראלי פריס-דקאר, בימיו הטובים באפריקה. אפילו המחיר נוח יחסית, כ-50,000 יורו לצוות (בנוסף על עלויות הרכב הנ"ל); יציאה לדקאר עולה פי שלושה! לאור כל אלה נראה כי ראלי דרך המשי הולך להיות סיפור הצלחה גדול וארוך שנים. המארגנים כבר שוקדים על הפקת לקחים ותיקון בעיות, שהתרחשו בעיקר בחלק הסיני. ב-2017 ייצא הראלי בכיוון ההפוך מסין לרוסיה, כך שעוד יש לכם זמן להתארגן ולצאת לחוויית חייכם המוטורית.
כל הסיכומים מראלי דרך המשי, מרוסיה ועד סין
לייק אחד ואתם בקהילה המוטורית הגדולה בישראל