גרוטאשטח: הזקנות שרדו את התופת, ממתינות להרפתקה הבאה

קליאופטרה גלשה באצילות על פני הדיונות הטובעניות של צאלים, גחונה לוחך מדי פעם באמפים מזדמנים. החיים בהילוך שני נראו רגועים אבל אז התכנס השביל הכחול ימינה, אל נקיק קטן שהפגין קוליס עמוקים להפתיע; החול נעשה תחוח, הגבנון המרכזי התקמר לגובה מטריד, והתקדמותנו נבלמה באחת. שילבתי בבהילות להילוך ראשון, שחררתי קלאץ' (איפה עוד יש תיבות ידניות?) ונתתי גז – קצת יותר וקצת פחות, כמה שעשועי הגה, וקליאופטרה המשיכה בתנועתה המלכותית. לרגע חששתי שאזדקק לגרירה אבל צמיגי השטח עשו את עבודתם וחילצו אותנו מהמעבר הבוגדני.

מבט חטוף במראה גילה כי אין מאחוריי אף לא אחד; החניתי את קליאופטרה על חוף מבטחים וצעדתי לאחור, לראות מי צריך חילוץ? בעודי מדשדש בחול הגיח משום מקום, יורמי עם הדודג' ראם האימתני; תוך דקה רתם את הטנדר התקוע, שלף אותו מהחול, וכולנו המשכנו בדרכנו. איזה כייף היה לצלוח את הדיונות של צאלים, עם מכוניות כביש הכי בסיסיות בעולם.

בצאלים פינקנו את הגרוטאות עם שבילים מהירים המערסלים את האוטו, אבל לא כך היה שלושה ימים מוקדם יותר, עת זינקנו מחניון גורן שליד גבול הצפון. ארבעה קילומטרים מנקודת הזינוק מצאנו את עצמנו מתחרבשים על השביל הסלעי של 'מ?יצ?ד אבירים'; זהו משעול תחוח וסלעי, דרדרתי ומאתגר מאוד – בוודאי לשיירת 2X4 עם מרווחי גחון מגוחכים. כמה מגיבורי השיירה כבר מצאו את עצמם תקועים-מחולצים-מתקנים, ואני לא התכוונתי להיכנס לסטטיסטיקה הזאת. שאיפתי הצנועה הייתה לעבור את 650 הקילומטרים עד פארק תמנע בלי תקלות מכאניות ולצלוח את המסע ללא חילוץ, משיכה, או דחיפה. כי מה החוכמה, לנהוג בשטח עם רכב שטח?

כי לכן מצאתי את עצמי נוהג בערנות של חתול רחוב הנרדף על ידי להקת כלבים דלמטיים, תוך שבמוחי מהדהד משפט המחץ של מדריכי הנהיגה מ"לנד רובר": "לנהוג כמה לאט שאפשר, כמה מהר שצריך". לאבחנה זו הוספתי את "לשמור את הגחון גבוה ככל האפשר" וכך הגעתי לפסגת 'מעלה אבירים' ללא פגע, אם כי לא בשלווה אריסטוקרטית; מגן הגחון נחבט בסלעים, ספי המרכב נמעכו קלות, אבנים ניתזו לאחור בצליל תיפוף קצבי. לקח לנו כמה שעות להתרגל לקולות הגריסה אבל בסוף, התרגלנו. גם קליאופטרה הבינה שהחיים שלה כבר לא יחזרו להיות דבש, וצריך להתחיל לעבוד קשה.

המשך הדרך היה פחות תובעני, אבל לא חסרו אתגרי נהיגה וניווט; ה-GPS הוביל אותנו בין כפרי הדרוזים הצפוניים, שם נרשם ביקוש חסר תקדים לפיתות וסמבוסקים, דרומה לבקעת בית נטופה, ומשם למרחבי עמק יזרעאל. כבר בבוקר היציאה התקבצו המשתתפים לקבוצות עליזות של 2-5 רכבים, ורוב התנועה התנהלה באופן עצמאי; ציר התנועה לא היה מחייב, וכל צוות בחר לעצמו את נתיב חייו.

דורית ואנוכי התחברנו ל'אלמנה השחורה' של רפי כהן ודודי לנדאו, חברינו לטיולי ג'יפים מזה שנים רבות. רוב משתתפי 'גרוטאשטח' מחזיקים בבתיהם רכבי שטח משובחים – פטרולים ודיסקברים, טויוטות, טנדרים, טרקטורונים ואופנועי שטח, ואף רכבי מרוץ מקצועיים. כולנו נטשנו את רכבינו המסוקסים ויצאנו להשתטות עם גרוטאות 2X4, שמעולם לא תוכננו להוריד גלגל מהאספלט.

בקרבת תל מגידו הגענו אל נחל 'קיני' והחלטנו לצלוח את הערוץ דווקא במעבר בטון מאתגר – ולא במעבר נינוח שהמתין לנו כמה עשרות מטרים דרומית לב?טו?נ?ד?ה... כחמש דקות לאחר התקיעה חולצה 'האלמנה' על ידי אילן גולדשטיין מ'פוינטר', רפי התרומם על רגליו והודיע לנו בצער רב, על פטירתה בטרם עת של הצירייה הימנית. מחשבותינו חזרו לדיון אותו ערכנו לפני שלושה ימים, עת התלבטנו אם צריך להביא ציריות רזרביות? לא הבאנו, ושילמנו על כך בחמש שעות של תיאומים, מנהלות וסידורים.

עובר אורח נסע מיוזמתו למוסך והביא לנו ציריה בלא תשלום, אבל היא לא התאימה. קפצנו לצומת המוביל למשוך ציריה אחרת מרן סיטון, גם היא לא התאימה. אביב קדשאי הגיע עם ציריה אחרת, לא התאימה. בתשע בלילה הופיע תומר זקין מ"ג'יפאים למען ג'יפאים" עם ציריה גואלת, ליווה אותנו בדרכנו וסירב לקחת פרוטה. אנשים טובים! שיירת הגרוטאות הצבעוניות הפעילה את בלוטות הנוסטלגיה של רבים וטובים; חלקם לא האמין שאלה אינן מכוניות 4X4, אחרים התרפקו על זיכרונות ילדותם... הלב נפתח.

כוח החילוץ שלנו התבסס על ידיו האמונות וליבו הרחב של רפי כהן ('האלמנה השחורה') שלא התעייף מלעצור, לחלץ ולתקן כל מי ומה שנקלע לקשיים. ביום השלישי למסע נכנע מגן הגחון שלי למעברי הסלע של נחל בוקר, והשתחרר ממקומו; חשבתי להדק אותו למקומו באמצעות חוטי ברזל מדובללים אבל ה?צ?עתי לא עברה את בקרת האיכות של רפי, שהתעקש להעמיד את האוטו מעל נקיק רחב ועמוק – כך יכולנו לפרק את המיגון ולהבריג אותו למקומו 'כמו שצריך'; כבר אמרנו, סן-ברנרד של המדבר?

אחרי תלאות הנהיגה חיכה לנו חניון לילה מסודר, עם קייטרינג משובח באדיבות 'כפרה' ורועי אלוני; אסאדו קטלני, עופות, סלטים ואופציות צמחוניות, דבר לא היה חסר, כולל מדורת שבט סביבה התכנסנו לקשקושי שטויות, ותדריך ליום המחרת.

גיא רפאל ואילן שושה מ"פרוג'יפ" הגיעו לתחרות עם MPV מגודלת; בחיוכו הרחב הסביר גיא שבא לו להסיע גם חברים, ולישון בתוך האוטו. התוכנית נגוזה בערב הראשון עת קרסו מתלי המאזדה, המנוע בישל את עצמו, ונזקים אחרים סתמו את הגולל על הקרון השחור. כן, הודה גיא בחיוך ביישני, לא סיימתי להכין את האוטו. צוות נורמלי היה פורש מהאירוע או מסיים אותו עם רכב שטח אחר, אבל מי אמר שב-פרוג'יפ יש אנשים נורמליים? החבר'ה קפצו לבאר שבע ותוך שעה, קנו ב-1000 שקלים יונדאי נטולת שם והדר. הסטיישן הלבנה לא ידעה את נפשה עת הסתערו עליה גיא ואנשיו עם רתכות, דיסקים ופטישי אוויר.

באישון הלילה קיבלה היונדאי את מיגון הגחון של המאזדה זצ"ל, מדבקות הוצמדו לדפנותיה וצוות פרוג'יפ היה מוכן להמשך הרפתקאותיו. כמות הצחוקים והטירוף שבקעו מהגרוטאה הלבנה החרידה את המדבר, המכונית אף נהפכה על הצד כדי לתקן נקב במיכל הדלק... אל פארק תמנע הגיעה היונדאי בכוחות עצמה ושם העניק אותה גיא לאחד העובדים במקום. "סתם נתת?" שאלתי אותו, "מי המאושר?". לא יודע מי זה, אמר גיא; הוא נראה לי נחמד אז השארתי לו את האוטו. ל'גרוטאשטח' הבא כבר אחזור עם MPV מסודרת כמו שצריך.

חציית ישראל ב-650 קילומטרים של שטח וכביש הייתה חוויה מדליקה וייחודית, גם עבור אבירי השטח שאחזו בהגאי הגרוטאות. נזכרתי בימיי כתיכוניסט צעיר, כאשר הייתי משתלט על החיפושית המשפחתית ומבצע בה מעללים שלא כדרך הטבע; כאז כך גם היום, נהניתי מהנהיגה הקלילה והזורמת של מכונית הכביש המעודנת. כך בשבילים מהירים אבל הנהיגה בשטח טכני מחייבת ערנות גבוהה, מכיוון שכל טעות במיקום או בקצב, עלולה להסתיים בנזק מכאני. אסור להתנפץ על השביל מהר מדי אבל צריך לשמור על תנופה ולנצל עד תום את אחיזת הצמיגים הקדמיים, למנן במדויק את התאוצות ולהישמר ממכשולים אליהם אינך שם בכלל לב, עם רכב שטח ראוי. שמחתי על בחירתי בצמיגי שטח מלא שהעניקו לי אחיזה מצוינת, וספגו ארבעה ימי נהיגה בלחצי אוויר של 20-24 PSI.

בסוף המסע יצאתי עם דורית לנהיגת סולו בנחל עשוש ושאר ערוצים מדבריים – איזה כייף היה לשייט עם מכונית האנדר-דוג, בשדה המשחק של 'הגדולים'! ומצד שני, התשובה לשאלת השאלות – לא, סובארו 2X4 אינה יכולה להחליף רכב שטח אמיתי. אפשר ליהנות איתה בדיונות זורמות, בעמק יזרעאל או בשדות השרון אבל מתי שהוא, יופיע המכשול שיעצור אותנו. החורף נתארגן בקבוצות של 3-4 גרוטאות משופרות ונצא איתן למסלולים מבודדים, שאינם מחייבים גריסת הגחון בכל מאה מטרים. לא חארם על קליאופטרה?

רוצים להשתעשע בשטח, בלי רכב שטח בגודל מלא? חפשו סובארו 4X4 מסדרתDL העתיקה, או אפילו פורסטר – גיליתי ביד-2 פורסטר מודל 1999 עם 250,000 קילומטרים, שלכם תמורת 11,000 (מחיר מבוקש). אם נתעלם מחוקי ה-2X4 של גרוטאשטח, זה רכב בעל פוטנציאל שיפורים מעולה שייקח אתכם לפינות קסומות – לא כמו רכב שטח אמיתי אבל עדיין, רחוק מאוד. אם תמצאו פורסטר ידני, תקבלו גם הילוך כוח סמלי. חלופה לפורסטר היא ראב4 קשיש, אבל מחירו עלול להתתחיל בסביבות 20,000 שקלים. חלופה נוספת היא ויטרה או ספורטאז' מהדגמים הראשונים, רכבי שטח מצוינים הנמכרים גם הם בסביבות 12,000 שקלים; כאן אנו נכנסים לגזרות של רכבי שטח אמיתיים, זוהי אופרה אחרת.

גרוטאשטח אינו מרוץ, אירוע ספורטיבי או ראלי מדברי; זהו אירוע מוטורי עממי, הזמין גם לאנשים שאינם מאצולת הסצנה המוטורית. מסע הגרוטאות מאפשר לכל נהג ליהנות מאירוע מאתגר ומענג, הכרוך בהכנה פשוטה וזולה של רכב זמין ועמיד. בימים בהם הספורט המוטורי מפרפר ותחרויות חו"ל דורשות תקציבים גדולים, זו אופציה זמינה ומרעננת להפליא. עדי שפרן 'כפרה' ורועי אלוני ממוסך 'גבע' עשו לילות כימים כדי ליצור לנו חוויה שלא הייתה מתרוממת לגבהים כאלה, ללא תמיכת הספונסורים – ועל כך נתונה להם תודתנו. בראש ובראשונה ל-פוינטר ((POINTER ולמנכ"לה אילן גולדשטיין שלא נשאר במשרד הממוזג אלא יצא לשטח, חילץ, גרר ואכל אבק עם כולנו. ספונסורים נוספים בשיירה היו צדי מלר מ'רסטה' ואריק הנפלד (ARB), שתפרו את המסלול עם גרוטאות מסודרות, תענוג לעיניים.

את הגרוטאה האישית שלי ארגנתי בעזרתם החברית של צדי מלר (רסטה), פרוג'יפ, וצמיגי מקסיס שהביאו אותי אל קו הסיום ללא תקלות. ספונסורים נוספים של גרוטאשטח היו ש. ונציה (יבואנית מותג STIHL), מוסך קבוצת גבע, הנפלד טכנולוגיות בע"מ, פונדק אסא דבירה, מוטי לוין סוכנויות שיווק בע"מ, זוקו שילובים, דובדבן ליווי טיולים ושמירה, אביר הגיר, רסטה סדנת שטח, קק"ל - פארק תמנע, וקייטרינג בשר צי'מיצ'ורי. להתראות באירוע הבא!