עד הקצה: האופנוע שרצה לחסל אותי, והתאהבתי בו

במהלך השנים יצאו משערי מפעלי האופנועים לא מעט מכונות קיצוניות שהותירו את הרוכבים עם לסת שמוטה, ולא בהכרח בגלל יחס הספק / משקל, אלא כי היה בכלים האלו משהו אחר – בלתי ניתן להגדרה. ביקשנו ממספר דמויות מפתח בעולם הדו גלגלי בישראל – רוכבים ותיקים שכל אחד ואחד מהם חווה מגוון של מפלצות מוטוריות בחייו להצביע על כוכב אחד, אותו הוא מסמן כדו גלגלי המופרע ביותר ביצור סדרתי ,שאינו משופר, עליו רכב במהלך השנים. חלומות ומציאות, מתמזגים על האוכף.

לייק אחד ואתם חברים בקהילה המוטורית הגדולה בישראל

מאז שהפסיקו לייצר את הרעה החולנית הזו – ירדו באופן ניכר מניות חברות הגבס, כי הרבה פחות רוכבים הגיעו למחלקות האורדטופדיות. כמעט בלתי אפשרי לרכב על המכונה המטורללת הזו בלי לעוף מהאוכף שלה. לכאורה מדובר על מנוע חזק ותו ל : 65 כ"ס על 100 קילו, אולם בל נתבלבל - 2 פעימות, מהדור הישן. וזה אומר כאילו דחפו לאופנוע 1,000 סמ"ק, על 100 קילו של ברוטליות. הוא מרים לווילי בכל הילוך, גם בחמישי, בלי שהתכוונת לכך. טוב שהפסיקו לייצר אותה שכן זו מכונה שנמצאת על קצה קצהה של סקאלת הטירוף.
ו
לא, אין כלל בסיס להשוואה בינו ובין אופנועי המוטוקרוס החזקים שמיוצרים כיום. כן, גם CRF 450 R, נחשב לידו כילדה קטנה ומתורבתת עם קוקיות שמאזינה לברהמס ואוכלת פרוסה דקה של עוגת שטורדל.

בחנתי בחיי מאות כלים, אולם מעטים הם אלו שירדתי מהם, הישרתי מבט לבונה עולם ואמרתי: WOW GOD WHAT THE FUCK.

לאופנוע הזה יש מסוגלות לקחת את הרוכב ולהעיף לו את הישבן בשניות במהירויות אקספרס אל כלא מעשיהו, אבל בלינאריות שלא זכורה לי כמותה. לא היו כאן מכות של כוח, אלא רצועת כוח מתחתית הסל"ד ועד להתפוצצות על הקו האדום, באלגנטיות מפתה, מדי. הבלמים שהרכיבו עליו המהנדסים האיטלקים – היו מפגרים בעוצמת הנשיכה שלהם. נגיעונת עם האצבע על הבלם, ואתה מקבל נשיכה של רועה קווקזי מורעב לתוך פרצוף שלך. כל הקלישאות נכונות לגבי המכונה ההיסטרית הזו והיה בה משהו שלא היה כמעט בשום כלי אחר: היכולת לרכב בזריזות כאילו מדובר על 600 סמ"ק רזה, אבל ביציבה של 1,000 בשרני, עם מומנט מפלצתי של 13.7 קג"מ.

עד שהגיח הדגם הזה לעולם, התרגלתי לשבת על המושב ופתאום מצאתי את עצמי יושב אשכרה על הגלגל הקדמי, מקופל כמו עובר. הוא קצר וחד בצורה שהשאירה אותי בהלם. זה האופנוע ה-600 הראשון שבאמת איבד כל סמ"ק של שפיות והכתיב צורת רכיבה אחת בלבד, כאסח. תקרת סל"ד חולנית. אין ספק שמאז עברנו דרך ארוכה ומפסי היצור יוצאות מכונות חזקות ומהירות מאוד, אולם היה בו משהו שהשאיר בי תחושה של ראשוניות ,שמאז לא חוויתי. ועובדה היא שעדיין, 10 שנים לאחר צאתו, הוא עדיין נחשב לאחד מאופנועי המסלול הטובים שיוצרו.

או שאתה עף איתו קדימה או שאתה עומד במקום. אין ביניים, אין רצועה של שפיות, אלא כלי שמאפשר לך לקצר זמני הגעה בעיר בשיעור שלא דמיינתי שניתן להגיע אליו. ישבתי על מושב {קרש} במשך יומיים, במסגרת מבחן שנערך תחת מחירון האופנועים יצחק לוי. כלי בלי שמץ של תרבות, עם מערכת הזרקה שרחוקה מאוד מהמערכות המבויתות שיש בדגמים החדשים שלו, חוויה אדירה ותחושת היי בלתי נגמרת. מעטים הכלים שרכבתי עליהם שנותנים תגובה כל כך מתפרצת מאינפוט כל כך מינורי. יש לא מעט כלים קיצוניים אולם רובם ככולם אפשרו לך להנות מהאטרף הזה רק מחוץ לעיר. הכלי הזה הזריק לך לתוך המוח פאן בשניה הראשונה שאתה יוצא איתו מהחניה, בווילי כמובן.

הסופר דיוק הוא אופנוע קטן, פיצפון. הוא נגמר עוד לפני שהוא מתחיל, והזנב שלו נעצר בדיוק מעל לציר של הגלגל האחורי. מנוע הוי-טווין בנפח 999 סמ"ק לוקח אותך לחוויות שאף מרובע צילינדרים יפני לא מסוגל לתת - מייצר מומנט עצום ומספק תחושת כוח מתפרץ בכל סל"ד וכמעט לרוחב כל הסקאלה. ההספק – כ- 123 כ"ס – לא נחשב הרבה במונחים של אופנועים עתירי אלקטרוניקה של ימינו. אבל תזכרו שמדובר באופנוע נטו, מהתקופה שרוכבים אמיתיים היו צריכים לדעת איך לפתוח גז, שבו בקרת האחיזה היא בחיבור בין היד למוח של הרוכב, ללא ABS וללא שום מצבי ניהול מנוע. מה שאתה פותח ביד ימין, זה מה שיוצא בגלגל האחורי.

עם משקל נטו של סביב 170 ק"ג אחרי החלפת מערכת הפליטה, האופנוע הזה פשוט שד משחת. הוא תוכנן למטרה אחת בלבד: לזירת "קרבות" עירונית ולטווחים קצרים עד בינוניים. שם הוא מלך. קח אותו לכבישים צדדיים, טכניים ומפותלים, ושם תגלה עד כמה האופנוע הזה יודע, בידיו של רוכב מיומן, להשפיל כל אופנוע ספורטיבי שיעז לעמוד מולו. בעקשנות אוסטרית, עם כוח עוקר עיניים בעת פתיחת הגז בהילוך שלישי. בכבישים אלה כל סיבוב הוא לונה פארק, כל פתיחת גז מרימה את האף אל על, ושם אתה מבין מה האופנוע הזה יודע לתת. אחרי מספר שנים של ייצור, הסופר דיוק עבר שידרוג רציני בנפח המנוע ובמערכות האלקטרוניות וזכה לכינוי The Beast. אבל לכוח הברוטאלי של מנוע הוי-טווין המקורי שמשודך לגיר קצר עם בסיס גלגלים קטנטן, על גוף עוד יותר קטן – אליו אני מתגעגע, אל המפלצת המקורית, אל חזיר הגז האמיתי.

יש לי חתן קיצוני במקצת. משעולי חיים שפויים וקיצורי דרך נוחים לא מתחברים אליו. איש קצוות אומרים במקומותינו. פעמיים הוא קבע מפגש עם מלאך המוות ופעמיים אלוהים סרב לחתום על העיסקה. בשתי הפעמים הוא הגיע לפגישה עם הונדה CBR600. בשתי הפעמים לא נשארו מהאופנוע אלא אבק וגרגרים ואילו הוא יצא מורווח: יש לו בגוף חלקי מתכת ששווים קצת יותר מסתם עצמות שפעם נולדו איתו.

ניתן היה לצפות שאחר הדברים האלה הוא ילמד את הלקח ויירד מאופנועים בכלל או לפחות מאופנועי ספורט - וזה אכן מה שקרה. הוא ניסה כל מיני, ואפילו קנה ורכב על חלק מהם, אבל בסוף הודיע שהכל משעמם נורא, איטי נורא, ומבאס לו את התחת. חזר לבדוק מה התחדש בתחום הסי-בי-ארים, ולפתע מצא את האפריליה RSV4 ונשם לרווחה: אופנוע כזה קיצוני עוד לא היה לו. יש!!!

בסוף שבוע אחד בא לו לשמח אותי. נסע לחו"ל והשאיר לי את האופנוע. פיניתי כמה שעות בבוקר שבת ויצאתי להוכיח לעצמי שוב כמה אני תותח באופנועי ספורט. שיחקתי עם כל כפתורי הבקרה המשוכללים ולא הבנתי דבר. בדקתי את כביש 6 על 300 קמ"ש, אבל לנסוע מהר בקו ישר כל אידיוט יכול, אז עליתי את הגלבוע בדרך מירב. כאן כבר נאלצתי להבין איך אפריליה תיכננו את הברקסים כי הוא הגיע מהר מידי לכל פניה ולא הייתי מוכן. כשכבר התרגלתי ובערך הבנתי - נסעתי לג'וערה, כביש שעולה ממשמר העמק לעין השופט וכולו פיתולים. הופה! פה הרגשתי בבית וזרמתי עם הטיל המהיר הזה כדבעי. חזרתי הביתה מרוגש, מרוצה, ומבסוט מעצמי.
הוא חזר מחו"ל והתעניין. סיפרתי חוויות.

עזוב תיאורים - הוא אומר לי - על כמה ירדת את ג'וערה? באיזו מהירות היית?
120 - אני אומר לו.
מה?!... - הוא פתח עלי סימן שאלה.
כן - אמרתי לו בגאווה - בסוף הצלחתי להתחבר אליו.
דביל- הוא נחר לי בבוז - במהירות כזו מערכת המיתלים עוד לא נכנסת לפעולה. לא עשית כלום. סתם טיילת באיזי...

את אותה רכיבה חורפית לצפון, עם גשם קל, רוח מקפיאה והרבה עננים, לא אשכח לעולם. זאת הייתה הפגישה הראשונה, במסגרת מבחן דרכים, עם הק.ט.מ אדוונצ'ר 990, אי-שם לקראת סוף העשור הקודם. אותו אדוונצ'ר היה הפרשנות המוכרת של האוסטרים לכל מה שהם עשו עד אז: גס, חזק, לא מתייפייף. אותן שנים היו האחרונות בהן האלקטרוניקה והמחשוב נותרו בעיקר על שולחן העבודה (או במכוניות) ועוד לא זלגו לאופנוענים. כלומר, הן התחילו כבר להופיע בכמה אופנועים אבל לא בק.ט.מ, שעשתה הכל כדי לחכות עם זה. השורשים שלו – ממירוצי דקאר. אטרף אוסטרי במיטבו. והוא היה נפלא, בגלל כמה דברים שהיו בו, כמו מנוע חזק, מתלים שמעבירים ה-כ-ל לרוכב והיגוי שמעביר שינויים בגוון האספלט, אבל עוד יותר נפלא בגלל מה שלא היה בו - מה שתרם למשקל נמוך ולספרטניות.

החופש לפתוח גז עד הסוף, להשכיב עד הסוף, לבלום בכביש ואדי ערה. החלטתי להפסיק להסתכל על הספידומטר. לא רק כי היה כתוב שם שזה מהר, מאד מהר, אלא כי מהר שמשולב בתנוחת ישיבה זקופה ונוחה זה נוגד את ההיגיון. אלו מהירויות של אופנוע ספורט דחוס ומכאיב ולא של אדוונצ'ר זקוף ומרווח. האופנוע עף קדימה.זה וכמו שמבטיחה הפרסומת, הדרך לא נגמרת כשתם הכביש. על השבילים הרגשתי בו בטחון כמו שלא הרגשתי על דו"שים עם מחצית הנפח. שבילי רמת הגולן הבוציים היו רק המשך טבעי לאספלט האיכותי שהביאני לשם. קטעיים סלעיים רק דרשו בטחון – והרבה גז, ופתאום הפכו להיסטוריה במראות.