פברואר 2013, שעת ערב, רוכב אופניים נוסע בנתיב הימני בכביש 17, כאשר לפתע הוא חוטף את מכת חייו: דופן ימין של משאית חובטת בעוצמה באופניים והמראה שלה מכה בעוצמה בראשו, עד כדי כך שהיא מתעקמת. התוצאה : נזק מוחי בלתי הפיך, נכות תמידית בגפיים, שברים בכל הגוף ואשפוז ארוך.
וכמו בכל תאונה קשה, גם במקרה הזה הגיע לשטח בוחן תאונות של משטרת ישראל, שערך שחזור במקום התרחשותה. זה קבע כי הנאשם היה צריך להבחין בנפגע 166 מטר לפני מקום התאונה, כאשר פרק הזמן שעמד לרשותו לצורך שינוי קו הנסיעה 7 שניות. לדבריו, הנאשם סיפר כי הוא ראה את רוכב האופניים רק ממרחק של חצי מטר מטר ממקום התאונה בעוד שעליו היה להבחין בו מוקדם יותר. מבחינת מכשיר הטכנוגרף של המשאית עולה כי המהירות עמדה על 78.5 קמ"ש כאשר ישנו טווח סטיה של 6 קמ"ש,דהיינו 84.5 קמ"ש ובמילים אחרות הנאשם חלף מטר נסיעה ב 5 מאיות השניה.
מנגד, כעולה מהכרעת הדין, טען בא כוחו של הנאשם, עו"ד אלעד שור כי הנאשם לא יכול היה להבחין ברוכב האופניים מבעוד מועד ולמנוע את התאונה. בהתחשב בכך שגם האופניים היו בתנועה באותו כיון נסיעה, הרי שהמרחק היה קצר מכפי שטען הבוחן. כמו כן, כתבה כב' השופטת מבית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה לאה שלזינגר שמאי, כי הוכח בעליל שהרוכב לבש בגדים כהים והאופניים עליהם רכב היו ללא פנס קדמי או אחורי וללא מחזיר אור וכי קטע הכביש היה חשוך.
כמו כן, קיבלה השופטת את טענתו של עו"ד שור וכתבה כי "קיימת אפשרות סבירה שרוכב האופניים עבר מכביש הירידה לכביש 1 והתכוון לנסוע בהמשך הכביש המוביל ישר, כביש 412, תוך חציית שטח ההפרדה המסומן על הכביש שבין שני הכבישים הללו , אפשרות זו לא נשללה על ידי בוחן התנועה" כמו כן, כתבה השופטת כי עדות מתנדב במשטרה שהגיע למקום התאונה בסמוך להתרחשותה מחזקת הנחת עבודה זו " מסימנים במקום נראה שהתאונה בדיוק על שטח ההפרדה בין נתיב ימני כביש 412 לדרום ובין נתיב ימינה לירידה לכביש 1 מערב".
אי לכך, בסופו של הליך נקבע כי הנאשם מזוכה מחמאת העדר ראיות מספיקות להרשעתו.