התייחסות של המדינה למיסי הרכב בישראל מזכירה את היחס של נרקומן כבד לסם שלו. הממשלה יודעת היטב שגודש מכירות הרכב הפרטי בשנים האחרונות אינו בריא למדינה מכל זווית אפשרית כמעט. הגודש בכבישים, תולדה של תוספת של כמעט מיליון מכוניות "נטו" בחמש השנים האחרונות, גוזל כיום מהמשק שעות עבודה בהיקף כספי של מיליארדי שקלים בשנה, ובאזורים מסוימים הוא מתקרב לנקודת האל-חזור; זיהום האוויר התחבורתי מגיע לשיאים חדשים וגובה חיי אדם רבים; הנפט שכלי הרכב צורכים עולה למדינה "כסף קשה" שמפרנס היטב חלק מאויביה; וחלק לא מבוטל מגוש המכירות נובע מרכישות באשראי, שמעמיסות עוד ועוד משקל על החוב הכבד של משקי הבית.
המכירות הללו גם מנפחות באופן מלאכותי את נתוני הצמיחה ומטשטשות את התמונה העגומה. אנחנו יודעים את כל זה כי המדינה בעצמה טורחת לעדכן אותנו בנתונים, במחקרים ובדוחות שמצביעים על ההשפעות המזיקות של הרכב.
אבל כמו כל נרקומן כבד, למדינה אין שום רצון או מוטיבציה להיכנס לגמילה. נהפוך הוא. היא זקוקה למנות הולכות וגדלות של הסם שלה. לנרקומנים יש תמיד תירוצים. "מס הרכב הוא מס סביבתי שמהווה פיצוי על ההשפעה המזיקה של הרכב ("עלויות חיצוניות"); "למדינה אין שליטה על הצריכה הפרטית"; וכמובן, התירוץ האהוב עלינו: "מיסי הרכב הם רק חלק קטן מהוצאות המדינה על פיתוח תשתית כבישים ודרכים". כלומר, אנחנו משתמשים בכסף כדי לבנות עוד כבישים שיכילו עוד מכוניות, שיזרימו עוד מס למדינה וחוזר חלילה.
ב-2016 מצא האוצר עוד תירוץ נקודתי: "חלק נכבד מהזינוק בהכנסות ממס קנייה על רכב נובע מהקדמת היבוא של כלי רכב על ידי היבואנים בחודש דצמבר בשל עדכון המס הירוק בינואר". רגע, ומי אחראי לאותו עדכון מיותר של המס הירוק, שהשפעתו הישירה על הכנסות המדינה (ועל הסביבה) זניחה לגמרי, אבל השפעתו העקיפה שווה מיליארדים? נכון, משרד האוצר. באוצר ידעו היטב שאותו עדכון מינורי יקפיץ את הכנסות המדינה, כיוון שזה בדיוק מה שקרה בעת העדכון הקודם בינואר 2014. לפיכך אין לנו אלא להסיק שמדובר בצעד יזום מראש לסחיטה של עוד כמה מיליארדים מהלימון, חלקם על חשבון השנה הבאה. בבחינת "טוב ציפור ביד". התוצאה היא הכנסות ממס קנייה רכב, שבהשוואה בינלאומית אין להן כמעט אח ורע ביחס לסך הכנסות המדינה ממסים.
נו טוב, תגידו. קפיצה של 50% בהכנסות ממס הקנייה על רכב לעומת 2015 וקפיצה שנתית של יותר מפי שניים (!) בתוך עשר שנים אמורות להשביע את הצורך של גובי המסים המכורים ביותר. הצחקתם אותם. רק בשבוע שעבר נזעקה ועדת הכלכלה נגד סכום אגרת הרישוי, הגבוה במאות אחוזים מהממוצע העולמי ומכניסה למדינה (עוד) כ-4 מיליארד שקל בשנה. היו"ר כינה את המס "חזירות" והאוצר הודיע לו בתגובה, במילים כאלה ואחרות, ש"למדינה זה עולה יותר".
ומה לגבי מיסי הדלק? לפני עשר שנים הם הכניסו למדינה כ-11 מיליארד שקל בשנה. ב-2016 הם נשקו ל-18 מיליארד ועל פי תחזיות התקציב האחרון, בתוך שנתיים הן יגרדו את 20 המיליארד שקלים בשנה. בדצמבר בלבד נרשמה קפיצה של 20% בהכנסות לעומת דצמבר אשתקד. "זה לא אנחנו, זה מחירי הדלק בעולם", "הנסועה גדלה", "אלה תנודות נורמליות". ורק הגרף ממשיך לעלות.
השורה התחתונה פשוטה: למדינה אין שום עניין לייצר חלופה ראויה. נכון, עשרות מיליארדים נשפכים מדי שנה (ואולי "מותזים" היא המילה הנכונה) על תשתיות לתחבורה ציבורית עתידית אבל המדינה לא מציעה שום אלטרנטיבה הפועלת שבעה ימים בשבוע. הפתרון הממשלתי היחיד לקירור שוק הרכב הוא איסור גורף על נסיעה של חלק מהמכוניות בחלק מהזמן, כמו שעושות לאחרונה כמה ערים מרכזיות בעולם, או העלאה של המסים. העלאה של מיסי רכב היא צעד שממשלות בעולם שומרות לזמן חירום, אבל אצלנו הצעד הזה כבר מוצה מזמן. עם 65% מס על דלק ו-82% מס על כלי רכב, לאן עוד יש לעלות? אבל אל דאגה. ל-40 מיליארד השקלים שהנהגים מקיזים מכיסם כחלק מיוקר המחיה הכבד, תמיד יימצא בית חם.