גלגלים ופסים – המכוניות של נשיאי ארצות הברית

ארצות הברית היא ארץ של דימויים, דיינרים שטופי ניאון, מכסי ביוב מעלי אדים בחורף ניו יורקי, חופים שטופי שמש במאליבו, קשישים חיוורים מדי בפלורידה עם חולצות פרחוניות שניתן להסביר רק כתוצאה של ראייה נחלשת, בובות מיקי מאוס אנושיות בדיסנילנד, מונית צהובה ומוזיקה שחורה.
בתוך הרשימה הזו יש גם את השיירה הנשיאותית, היא תמיד מתחילה בזוגות אופנועים ואחריהם רכבי השטח של השירות החשאי ובתווך הלימוזינה הנשיאותית השחורה והארוכה.

למעשה, זה התחיל אחרת לגמרי. המכונית הראשונה שנכנסה לשירות הממשל האמריקני כלל לא שימשה את הנשיא – אלא את המאבטחים שלו. כך בשנת 1907 רוכש השירות החשאי המופקד על אבטחת הנשיא מכונית מונעת קיטור של חברת "וויאט" כדי ללוות את הנשיא תאודור רוזבלט, הוא עצמו נמנע מלנסוע במכונית כדי לשמור על תדמיתו כרוכב סוסים קשוח.

זה היה הנשיא שאחריו – וויליאם טאפט ששינה את העניינים כאשר הכניס את המכונית לתוך מוסד הנשיאות. הוא הסב את אורוות הבית הלבן למוסך והורה לרכוש שתי מכוניות "פירס ארו" יוקרתיות, מכוניות חשמלית מתוצרת "בייקר" ומודל מתקדם יותר של מכונית קיטור מתוצרת "וויאט" אותה חיבב במיוחד בשל היכולת שלה להעלים אותו מעיניי צלמי העיתונות על ידי שחרור מתוזמן של עננת קיטור.

וודרו ווילסון שהחליף את טאפט בבית הלבן לא רק חיבב את מכוניות הפירס ארו המפוארות, אלא אפילו רכש אחת מהן ממשק הבית הלבן עם עזיבתו את התפקיד בשנת 1921. הנשיא שאחריו וורן הארדינג אפילו הגיע לטקס ההשבעה שלו רכוב במכונית והיה הראשון לעשות כן, הוא גם היה הנשיא הראשון שהיה לו היתר נהיגה במכונית. בשנת 1929 מחליף אותו הרפובליקני הרברט הובר שמתחיל את הרומן של הבית הלבן עם קאדילק ונוהג ב-V16 ספינת הדגל של קאדילק ואחת המכוניות המפוארות ביותר בשעתה.

הנשיא פרנקלין רוזבלט שמסתבר שהיה חובב מכוניות מקבל בשנת 1939 בחכירה (ולראשונה לא מכונית שנרכשת על ידי הממשל) לינקולן V12 קונברטיבל שנודעה בשם "סאנשיין ספיישל", בשל העובדה שננהגה תדיר עם גג מופשל. המכונית הייתה הראשונה שנבנתה בהתאם לדרישות של השירות החשאי. היא נבנתה על בסיס פלטפורמה K של לינקולן, עם בסיס גלגלים ענקי של 410 ס"מ (לצורך ההשוואה, משפחתית ממוצעת מסתפקת ב-270 ס"מ). המכונית יכלה להסיע עד 10 נוסעים ולצורך כך צוידה במתלים מיוחדים, מדרגות לצורך נשיאת סוכני השירות החשאי מחוץ לרכב ושני צמיגים רזרביים בצדדים. לאורך שנות השירות שלה עברה המכונית שתי הסבות, הראשונה ב-1941, אז הונמך הגג ב-76 ס"מ מסיבות אסטטיות. ההסבה השנייה והכבדה יותר הייתה בשנת 42, קצת אחרי המתקפה על פרל הרבור וכניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה. אז מקבלת המכונית שמשות ממוגנות ירי, משדר רדיו, אורות אזהרה וסירנה, תא למקלעים ועוד. אחרי הטיפול הזה עולה משקל המכונית ל-4.2 טונות. אגב רוזבלט, לפני הלינקולן, בשנת 1936 ובניגוד להוראות השירות החשאי שאסר על הנשיא לנהוג בעצמו במכונית, הוא קונה ונוהג בפורד פייטון קופה.

בשנת 1950 מגיע הזמן לרענן את צי הלימוזינות הנשיאותי, תחת ממשל הארי ס. טרומן וגם הפעם הבחירה היא בלינקולן. האגדה מספרת כי טרומן סירב לעשות שימוש במכונית מתוצרת ג'נרל מוטורס מכיוון שזו סירבה להעמיד לרשותו מכונית במהלך הקמפיין שלו ב-1948. הפעם חכר הבית הלבן 10 מכוניות מסוג לינקולן קוסמופוליטן. המכוניות שודרגו גם על פי דרישות השירות החשאי לתוספת ביטחון והן בפן הנוחות והאבזור. תשע מהמכוניות היו בתצורה סגורה ואחת בעלת גג נפתח למצעדים. המכונית הפתוחה הייתה באורך של 6.1 מטרים וברוחב של שני מטרים, ואת המשקל בן 2.9 הטונות הניע V8 בן 152 כ"ס. על פי בקשתו של הנשיא אייזנהאוור (שהוסע גם בקאדילק במקביל) הותקנה באותה קוסמופוליטן פתוחה חופת פלקסיגלס שקופה, מכונית זו נותרה בשירות עד לשנת 1965.
נקודה מקומית - מכונית מהדגם הנ"ל, נתרמה למדינת ישראל הצעירה לשימושו של הנשיא הראשון חיים וויצמן והיא מוצגת כיום במכון וויצמן למדע ברחובות.

עידן ג'ון קנדי היה גם פתיחת עידן חדש בתחום המכוניות הנשיאותיות. הלינקולן קונטיננטל ששימשה אותו הייתה לא רק היקרה ביותר עד אז (עלותה עמדה על כ-200 אלף דולר, שווה ערך לכ-1.6 מיליון דולר של היום), אלא גם המתוחכמת ביותר. צמד מכשירי טלפון, מיזוג אוויר, מטפי כיבוי אש, ערכת עזרה ראשונה וסירנה, מדרגות צד נשלפות לשומרי הראש, למכונית היו גם שלושה גגות הניתנים להתקנה לפי הצורך (בד, מתכת וחופת פלסטיק) וכן מנגנון הידראולי שהגביה את המושב האחורי ב-28 ס"מ. השילוב הזה של הנראות הגבוהה שלו יחד עם היעדר המיגון גם הקלו למרבה הצער על הפגיעה בו במהלך ההתנקשות בחייו ב-22 בנובמבר בדאלאס טקסס.

לאחר ההתנקשות, עברה המכונית ששם הקוד שלה היה 100-X תכנון מחדש שכלל ציוד תקשורת משוכלל, צמיגים חסינים לירי, מיגון נגד פיצוץ ודליפה למיכל הדלק ומנוע חזק יותר. על תא הנוסעים הגן שריון במשקל 730 ק"ג ושלושת הגגות הוחלפו באחד העשוי מ-13 לוחות זכוכית חסינות ירי. המכונית עברה עוד עדכון בשנת 1967 ולמרות שהוחלפה רשמית במכוניות חדשות יותר, בהיותה אייקון בעל משמעות היסטורית כל כך גדולה הוסיפו הנשיאים לינדון ג'ונסון, ניקסון, פורד וקרטר לעשות בה שימוש מפעם לפעם עד שיצאה מהשירות ב-1977. המכונית מוצגת כיום במוזיאון הנרי פורד במישיגן.

את ה-100-X החליפה לינקונלן קונטיננטל אחרת בשנת 1974, המכונית עצמה הייתה ממודל 72' ונבנתה שוב בהתאם לדרישות הביטחון והשימוש של הבית הלבן. באורך כולל של 6.7 מטרים ומשקל שנשק ל-6 טונות היא יכלה לשאת שישה נוסעים בעזרת מנוע 8V בנפח 7.5 ליטרים עם 214 כ"ס. המכונית הזו הייתה מעורבת בשני ניסיונות התנקשות, זה בג'רלד פורד ב-1975 וזה ברונלד רייגן ב-1981.

בינואר 1984 חוזרת קאדילק לבית הלבן בדלת הקדמית, כאשר דגם הפליטווד בגרסה מאורכת של הלימוזינה מבית קאדילק נכנסת לשירות בבית הלבן. תוספת השריון לגוף ולשמשות דרשה שימוש בצמיגים ובלמים מיוחדים עבורה וכן מערכת ייצוב מיוחדת כדי להתמודד עם המאסה הגדולה.

בשנת 1989 לינקולן שוב משמשת כמכונית הרשמית של הנשיא עם דגם הטאון קאר שמשרתת את הנשיא בוש האב וניצבת גם היום במוזיאון ג'ורג' בוש באוניברסיטת טקסס.
השרביט שב לקאדילק עם כניסתו של ביל קלינטון למשרת הנשיא ב-1993 למרות שהמכונית יצאה זה מכבר מהשירות והיא מוצגת במרכז הנשיאותי של קלינטון בארקנסו, חלק מהמכלולים שלה עדיין מסווגים וכניסה לתוכה מותנית רק באישור משרד השירות החשאי.

עם כניסתו לתפקיד של ג'ורג' בוש הבן, הסתיים עידן המכוניות המוסבות והחל עידן חדש, בו מכוניות הנשיא נבנות מהבסיס עבור שימוש זה. בעיקר משילוב של שתי נסיבות. הראשונה היא שקאדילק כבר לא הציעה דגם שיכל לשמש את ההסבה הזו, אבל חשוב מכך – הדרישות הבטחוניות של השירות החשאי שמאבטח את הנשיא כבר היו כאלו ששום מכונית סדרתית לא יכלה לספק.

המכונית שנכנסה לתפקיד פותחה ונבנתה ישירות על ידי זרוע המחקר והפיתוח של ג'נרל מוטורס והמרכב שהושאל מדגם הדה-וויל למעשה יושב על השלדה המשמשת את רכבי השטח הגדולים של הקונצרן דוגמת שברולט סבארבן וקאדילק אסקלייד. רבות מהמערכות הן מסווגות ובאופן טבעי המפרט המלא אינו בדיוק חומר לעיון הציבור, אולם מה שכן ידוע על המכונית הוא שהיא עשתה שימוש במנוע 7.4 ליטרים, צמיגי אל-תקר, לוחות שריון בדלתות בעובי של כ-13 ס"מ ומערכת אספקת חמצן עצמאית. אבל גם אביזרי נוחות כמו מחליף דיסקים, עיסוי במושבים ועוד. המכונית ששקלה כ-6.4 טונות כונתה בחיבה "החיה" כינוי שדבק מאז במכוניות הנשיאותיות. למעשה בצי הנשיאותי ישנן כמה "חיות" ובביקורים מעבר לים, לפחות שתיים מוטסות לכל מקום אליו מגיע הנשיא כדי לשמש כגיבוי במקרה של תקלה. בדומה לזו שאירעה בביקור אובאמה בישראל בשנת 2013 כאשר תודלקה המכונית בסולר במקום בבנזין בין ירושלים לנתב"ג.

בסיום תקופת השירות של כל מכונית נשיאותית, השירות החשאי נוהג להשמיד את המכונית תוך שימוש במגוון כלי ירייה וכן מטעני נפץ. הרעיון מאחורי המהלך הוא ראשית להדגים אם היכולת של המכונית לעמוד במתקפה אינטנסיבית וכמובן בסופו של דבר ההשמדה שלה גם מונעת זליגה של סודות הנוגעים למבנה שלה, נקודות תורפה ומערכות שונות שבהן נעשה שימוש במהלך הבניה.