פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      יום הולדת לא שמח – איירטון סנה

      בועז קורפל, עיתונאי הרכב ושדר הספורט המוטורי מתארח בוואלה! רכב עם טור תזכורת לעולם נהיגת המירוצים על איירטון סנה האגדי, שאת יום הולדתו מציינים השבוע

      יום הולדת איירטון סנה (ניר בן טובים , יצרן)
      איירטון סנה, עילוי נהיגה שמותו שינה את תחום הבטיחות בספורט המוטורי (צילום: יצרן)

      "בכדי להיות אגדה, אתה צריך לנצח אגדות אחרות" כך אומר הביטוי שלפעמים נשמע שחוק, אך במקרה של איירטון סנה דה סילבה, הוא יישאר לעולם ועד אגדה בלתי מנוצחת. זה נמשך 13 שנים עד שרשויות החוק באיטליה הואילו בטובן לפסוק סופית שהתאונה שבה נהרג סנה הייתה באשמת אנשים בשר ודם, לא באשמתו שלו ולא בידי כוח עליון וגם לא מעשה התאבדות. הנהג הברזילאי שלא ידע שום טקטיקה או אסטרטגיה חוץ מדבר אחד שנקרא ניצחון, נוצח בסופו של דבר על ידי מוט הגה שקרס תחת עומס וגרם למכונית שלו להתנגש בעוצמה בקיר הבטיחות בשולי פניית טמבורלו במסלול אימולה ב-1 במאי 1994 ובכך לגדוע קריירה מזהירה של אחד המחוננים שבנהגים שהילכו בינינו ולהכניס אומה שלמה ועשרות מיליונים ברחבי העולם לאבל כבד.

      סיימתי לקרא לפני מספר ימים את ספרו של פרופסור סיד ווטקינס, מי שהיה הרופא הבכיר של ה-FIA באותם ימים שבהם סנה נהרג. הספר מתאר את ההתרחשות ערב התאונה ולאחריה, סוקר את עולם הבטיחות של מכוניות הפורמולה 1 עד לאותה תאונה, ואת המהפכה האדירה בתחום הבטיחות שהגיעה אחריה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שקראת את הספר, אבל כן הייתה הפעם הראשונה שהבנתי טוב יותר מתוך הספר את משמעות ומהות הקשר העמוק בין פרופסור ווטקינס לבין סנה. איירטון לא היה רגוע באותו סופשבוע בגלל התאונות של רובנס באריקלו ורונלד רצנברגר ופרופסור ווטקינס הרגיש שמשהו איננו כשורה עם חברו ואף הציע לו להתרחק מהמסלול ולצאת איתו למקום מרוחק מאימולה, אולם סנה נשאר שם ודחה את ההזמנה. ווטקינס שירת בתפקידו במשך 26 שנים במסלולי הפורמולה 1 והוא היה הראשון שהגיע למכוניות ברגעים שאחרי התאונות ובמקרים רבים אף הציל את חייהם של הנהגים. במקרה של סנה זה היה אבוד.

      ווטקינס אמר כי הוא הבין כבר ברגע הראשון את תוצאות התאונה, הוא שמע במו אזניו את נשימת אפו האחרונה של סנה ואמר זאת בלשונו כשהתראיין לאחר מכן: ראיתי את נשמתו פורחת ועוזבת את גופו. רק איש שנמצא כה קרוב בנפשו לאדם אחר, יכול לראות ולהבין את זה. פרופסור ווטקינס גם הבין שהמשימה שלו היא להמשיך ולפתח את תחום הבטיחות במירוצים ולשמור על חייהם של נהגים וזאת הסיבה שהוא הקים את וועדות המחקר לתאונות במירוצי ראלי וגם במירוצי קארטינג.

      לצערנו הרב, נהג פורמולה 1 נוסף נהרג כתוצאה מתאונה במסלול, ז'ול ביאנקי הצרפתי הצעיר שאיבד את השליטה במכוניתו במסלול סוזוקה בגראנד פרי של יפן ב-2015. רגעי התאונה של ביאנקי שעקבתי מקרוב אחרי הקריירה שלו, ושאותו פגשתי בעצמי במסלול חרז לפני חמש שנים עת החוזה שלו התנדנד, רגעי התאונה החזירו אותי לאותם רגעים בצהרי היום ב-1 במאי 1994 כאשר התאונה של סנה התרחשה. אותן דקות ארוכות של אי וודאות, אותן תמונות של פינוי במסוק ואותן מחשבות נוראיות ובלתי נמנעות על משפחתו וחבריו ומה שעובר עליהם ברגעים אלה ומה יהיה עליהם בעתיד.

      נהגי המירוצים אינם קורבן למזבח של אלוהי המהירות, אין להם משאלת מוות והם לא בני מוות בעצמם. הם אלה שנבדלים מכל בן אנוש אחר בצורך הפנימי שלהם לחוש את המהירות המשכרת, ואת עוצמת הריגוש האדירה שנגרמת כתוצאה מהגעש האדיר בדמם בזכות גלי האנדרנלין ששוטפים אותם. הם אלה שיציתו לנו את הדמיון ויגשימו את החלום גם בשבילנו.

      מעל כולם זה היה איירטון סנה דה סילבה. הוא יכול היה להיות היום בן 57 לו היה עדיין חי, ובוודאי שהיה עסוק בענייני מירוצי מכוניות ופורמולה 1. אולי היה לו צאצא או שניים שהיו ממשיכים את דרכו ומוכיחים שהמירוצים לא היו רק בדמו של איירטון אלא גם בילדיו. כל זה לא קרה ולא יקרה, כל זה נשאר בגדר חלום שלא יתגשם.