חוויה: אירוע ג'ימקאנה בישראל עם לקוחות שברולט קמארו

סטילס: אלי עיני, רמי גלבוע

מן הידועות היא שרק קמצוץ מלקוחות מכוניות ספורטיביות, מנצל עד תום את יכולות הרכב. רוב הלקוחות לא יודעים איך לעשות זאת, אחרים בכלל לא מעוניינים. יבואנים בעלי מוטיבציה מעודדים את הלקוחות להכיר טוב יותר את יכולות הרכב – בין אם זה רכב שטח, לימוזינה מהודרת, או מכונית שרירים אמריקנית. כזו היא שברולט קמארו המגיעה בייבוא מסודר לישראל מזה למעלה משנה – אנשי UMI מדווחים על קצב מכירות של 40-35 מכוניות לשנה, מבחינתם זה מספיק כדי להציב נוכחות נחשקת על הכביש, ולהפעיל את בלוטות הטעם של הלקוח. סגמנט "מכונית קופה שרירים אמריקנית" אינו פעיל בישראל – אין ייבוא סדיר של קורבט, ווייפר, אפילו מוסטאנג כבר לא מגיע לכאן. בשממה כזאת, גם "מכונית פוני" אמריקנית צריכה לשמח את כולנו.

זה משאיר את המגרש פנוי לשברולט קמארו המגיעה אלינו עם מנוע 6V בהספק 335 כ"ס, 5.1 שניות מאפס ל-100. ב-350,000 שקלים נותנת הקמארו תמורה טובה לכסף או Best bang-for-buck, כפי שקוראים לזה בטקסס. אצלנו אי אפשר לקנות ZL1 המחלצת 650 כ"ס מ-V8 מוגדש, אבל גם ה-3.6 ליטר המגיע אלינו ובעיקר תצורת המרכב המלהיבה, נותנים את התחושה הייחודית של מכונית קופה אמריקנית – תחושה שונה מאוד מזו של ספורטיבית אירופאית מתוחכמת או מיני-רואדסטרים. עבור אלה שחלומות ילדותם כללו את המרדף המיתולוגי ב'בוליט', יש קסם גדול בתצורת ה-קופה האמריקני. כך באמריקה של שנות השישים וגם היום, קל להתאהב בעיצוב האמוציונאלי והשרירי של המכונית, וליהנות מצליל המפלט – נהמה מחוספסת וכוחנית, תענוג לאוזניים שכך שומעות.

את הג'ימקאנה בבית UMI ארגן לאון טאובס מ-LEONDRIVE, שסימן מסלול טכני והדוק על מגרש החניה הנרחב. זה לא מרחב המחיה הטבעי למכונית הנעה אחורית באורך 4.78 מטרים, אבל המטרה הושגה – להדגים ללקוחות מה יודעת המכונית לעשות, בסיועו הצמוד של מדריך מקצועי. המוזמנים היו 25 בעלי קמארו ועוד כ-35 מוזמנים, שבאו לטעום קמצוץ מהאושר. היבואן העמיד על המגרש שתי קמארו, סגורה ופתוחה; הצמיגים והדלק על UMI, כמו גם קפה ומאפה.

כל לקוח יצא לסיבוב להכרת המסלול, ולאחר מכן קיבל את ההגה לידיו. בקרת היציבות הוצבה על מצב "חצי ספורטיבי" המאפשר מידה של החלקה, אבל לא יותר מדי – יער של גדרות ועמודים צמח בסביבה, אף אחד לא רצה לראות בלט של דריפטינג ואיבוד שליטה...

לאון הדגים לי נהיגה מהירה ומלוטשת על המסלול, ולאחר מכן אחזתי בהגה. הישיבה נמוכה מאוד, מכסה המנוע הגדול נפרש הרחק לפנים. מתחתיו אין V8 אבל גם ה-V6 יודע לנהום היטב, ולדחוף את המכונה. המסלול כלל האצה קצרה, 3-4 פניות הדוקות, אחת מהן על אספלט רטוב שאיפשר לחוש את מגבלות האחיזה. פעם אחת הצלחתי להוציא את בקרת המשיכה משלוותה, אבל היא מיד השתלטה לי על הישבן, מביאה אותי אל חוף מבטחים. עם זמני הקפה של 50-55 שניות, קצר היה האושר אבל בעיקר, נתן לי טעם של עוד. עוד קילומטרים במכונית אמריקנית מלאת כריזמה, עוד נהיגה תחת שמיים פתוחים. שווה!