דעה: לחשוב מחוץ לפקק

לאחרונה, נחשפנו לניסוי סודי, במסגרתו מאות מתנדבים הפחיתו את השימוש ברכבם הפרטי בצירי הגישה לגוש דן, העמוסים לעייפה. תמורת הפחתת השימוש ברכבם, קיבלו המשתתפים בניסוי סכומי כסף נכבדים מהמדינה. ממצאי הניסוי מעודדים, אם יורחב לכלל הנהגים הנכנסים מידי יום לגוש דן, יופחת הגודש בכ-54 אחוזים. במילים אחרות, התנועה תזרום לאורך כל שעות היממה, וכסף רב, בדלק, בשעות עבודה ובתאונות דרכים ייחסך.

לא מדובר על המצאת הגלגל, שהרי ברור שהסיוט התחבורתי בו נתקלים מרבית אזרחי המדינה בכל בוקר הינו מעשי ידי אדם ולא גזירה משמים. אך בסיס הניסוי נשען על חשיבה שגויה ומפלה, לפיה המרכז הכלכלי, העסקי, התרבותי והחברתי הבלעדי של ישראל הוא גוש דן, ובעיית הגישה אליו תיפתר באמצעיים טכניים, עידוד השימוש בתחבורה ציבורית, או הפעלת מקלות וגזרים על ציבור הנהגים על מנת שייפרד ממכוניתו הפרטית.

חשיבה זו, הגוש-דן-צנטרית, היא זו שהובילה לקטסטרופה עמה אנחנו מתמודדים היום. במילים אחרות, הפתרון הראוי היחידי לבעיות התחבורה של ישראל, היא הקמתם ופיתוחם של מרכזי תעסוקה ומסחר נוספים, במרכז הארץ ובקצותיה, מטרופולינים אשר גם אם לא יתחרו בעיר העברית הראשונה על הבכורה, יוכלו להציע חלופות איכותיות לתושבי המדינה. באפשרויות תעסוקה, במגורים, בתרבות ובאיכות חיים.

כ-700 אלף כלי רכב נכנסים לתל אביב בכל יום חול, רובם ככולם נהוגים על ידי אזרחים שבחרו לחיות את חייהם מחוץ לתל אביב, בערי השינה הפזורות ברחבי הארץ. אלה, ניתן לשער, בחרו לצאת מג'ונגל הבטון של גוש דן מסיבות של איכות חיים, חינוך ואיכות סביבה. עוד ניתן לשער בוודאות רבה, כי אם הייתה אפשרות תעסוקה אמיתית ומכובדת מחוץ למטרופולין גוש דן, היו אזרחים אלה מצביעים ברגליים ומוותרים על הפקק כל בוקר לטובת מקום תעסוקה קרוב יותר לביתם.

דווקא במדינה קטנה כגון ישראל, שבה המרחק בין פריפריה למרכז מסתכם בעשרות קילומטרים, דווקא במדינה שבה הצורך בפיזור אוכלוסייה הינו צורך בטחוני, ולא רק כלכלי-חברתי, מדינת ישראל ממשיכה לעודד את התושבים לנהור לגוש דן, וממעטת בעידוד מרכזי התעסוקה מחוצה לו.

כ-11 מיליארד שקלים יושקעו במהלך שנת 2017 בפיתוח התחבורה והתשתיות בישראל, רובם מושקעים בפיתוח הגישה לגוש דן ובתוכו: רכבת ישראל, רכבת קלה, כבישים רחבים ומחלפים. אך האמת העגומה היא, שמיליארדים אלה שקולים למלחמתו של דון קישוט בתחנות רוח. שכן, כל עוד לא תפתח המדינה הזדמנויות תעסוקה ראויות לאזרחי ישראל מחוץ למטרופולין גוש דן, הגידול הדמוגרפי יעשה את שלו, ומספר התושבים הנכנסים לתל אביב כל בוקר יגדל כך שגם מערכות תחבורה מודרניות כגון הרכבת הקלה יקרסו בשלב מוקדם או מאוחר. לחילופין, שערו בנפשכם מה היה קורה אם 10 אחוזים בלבד מתוך 11 מיליארד השקלים היו מושקעים בעידוד התעסוקה מחוץ לגוש דן.

על מדינת ישראל לחשוב מחדש על תפיסת עולמה בכל האמור לפיזור מרכזי התעסוקה והמסחר שלה, ולבנות תוכנית אסטרטגית לעידוד אפשרויות תעסוקה מחוץ לגוש דן. על מקבלי ההחלטות ברמה הארצית, ובראשם משרד ראש הממשלה להכריז על תוכנית חומש לעידוד וקידום מרכזי תעסוקה מתקדמים מחוץ לגוש דן, ולשתף בתהליך את המגזר העסקי תוך מתן הטבות נדיבות לחברות מובילות שייצאו אל אזורים אלו ושימוש בטכנולוגיה מתקדמת. ובראש ובראשונה, על המדינה לחדול מההתמודדות עם התסמין עצמו- הקטסטרופה בכבישים, ולהתמודד עם המחלה -חוסר הפיזור הכלכלי-תעסוקתי בישראל.

לפני כמעט שבעים שנה, הצליח המשק הישראלי הצעיר והעני בפרויקט יישוב המדינה. כעת, כאשר חוסנה הכלכלי של ישראל איתן, ובידינו הטכנולוגיות המתקדמות בעולם, עלינו להמשיך את הפרויקט הציוני, ולהעניק ביטחון תעסוקתי לכלל אזרחי המדינה, גם אלה שג'ונגל הבטון אינו קורץ להם.

הכותב הינו ראש עיריית אשדוד, המארחת את ועידת אשדוד לתחבורה