יום אחד קמתי בבוקר. הייתי אמא לזאטוט בן שנתיים, נשואה בת 35, עם הרבה חלומות שנשארו במגירה. החלומות האלה של הצעירים, שיכולים בוקר אחד לקום עם "ג'וק" בראש ולהחליט לטוס לחרוש את העולם, מחוף לחוף, או סתם לרבוץ באיזו מדינה, לטייל, לטרוף את הגלובוס בשבריר של החלטה. בעצם, למה הלכתי רחוק? גם פה אפשר לתפוס רכבת, לעלות לאוטו, לטוס באווירון, לנסוע לסופ"ש בדרום או בצפון, להסתובב עם החבר/ה הכי טוב/ה, ולנקות את הראש.
קוראים לזה נעורים התקופה הזו בחיים שאתה לא חייב לאף אחד כלום, מלבד לעצמך. תקופה של חופש, עצמאות, וכיף. איך היא עברה כל כך מהר? רציתי לספר לכם על קמטי ההבעה שפתאום מופיעים ולא עוברים גם כשמפסיקים להביע, על החברים הטובים שרואים לעיתים רחוקות, על המורכבות של חיי הנישואין, והילד הקטן שלמד להגיד "לא" נחרץ, אבל... העדפתי לקפוץ ישר לפתרון, להקדים תרופה למכה ומענה לבעיה בריחת הנעורים. שזה כמו עם בריחת סידן של העשור החמישי, רק עם נעורים, וסביר להניח שזה יימשך עד משבר גיל ה-40.
רוצים לקרוא עוד? היכנסו לבלוג "מלכת הכביש" של ענת דניאל
לעמוד "מלכת הכביש" בפייסבוק
בוקר אחד קמתי, לבשתי בגדים חגיגיים, שמתי קצת מייקאפ, איי-ליינר בעיניים ואודם, ויצאתי למצוא קצת נעורים. הבוקר, הנעורים הללו לבשו צורה של מרצדס SL400 קבריולה, רכב צנוע בשווי 1,050,000 מיליון שקל. רכב מפואר "למות" (ככה אומרים?), עם שני מקומות בלבד, וגג שנפתח לחלוטין (קבריולה). מאחוריי כמעט שבע שנים של מבחני דרך, ומכוניות פאר, יוקרה, וספורט מנקרות עיניים, אבל אני אשקר אם אומר שלא התרגשתי לנהוג בה.
איך שלא אסתכל עליה, היא יפה, ופוטוגנית, ורק גורמת לי לרצות לשים עליה את הידיים. כניסה לתא הנהג חושפת יוקרה מדלת לדלת - מתגים לכיוון המושבים, ההגה, המיזוג, הגג, מערכת השמע, ומלא אבזור נוחות. העיצוב? מרצדסי לגמרי. מזהים את המותג מרחוק. אני חוגרת, החגורה מתהדקת עלי. ממריאים.
כמה אני זקנה מ-1-10? 200
יצאתי לדרך, עם הפנים למנחת בערד, לעשות חצי דריפט. שיערי מתבדר ברוח, המוזיקה מתנגנת בקולי קולות ברקע (ואני עדיין לא שומעת כלום), וכל מה שעובר לי בראש הוא "אני חייבת לסגור את הגג", אחרי חצי שעה שהשמש קופחת לי על הראש. לחיצה על כפתור סגירת הגג מודיע לי שאני צריכה להאט את הנסיעה, להאט עד כדי עצירה מסתבר. אז עצרתי במקום בטוח, סגרתי את הגג, סידרתי את הקוקו, הדלקתי את המיזוג, ונשמתי לרווחה, פלוס אנחה.
לא סתם בחרתי לנהוג בחיה המטריפה הזו. מתחת למכסה המנוע של המרצדס SL400 שוכן מנוע בנזין V6 טווין-טורבו בנפח 3 ליטרים עם 333 כוחות סוס, ומומנט של 48.9 קג"מ בין 1,600-4,000 סל"ד. מה זה אומר? זה המון כוח זמין, מתפרץ (5 שניות מאפס ל-100 קמ"ש), מפחיד, שגורם לפליטת נדרים, וקריאות השמימה. כל לחיצה על דוושת הגז זה אימון כוח וסיבולת לשריר הלב (החלש שלי). ההילוכים עולים ועולים, המנוע שואג צלילים יפים ומעוררים, והחיוך פשוט לא יורד מהפנים.
סיי צ'יזזז
אני בכביש בינעירוני, מהיר, נהנית ממה שיש לרואדסטר הזו להציע, וקולטת בזווית העין רכב שממש ממש נצמד אלי. לקח לי כמה שניות להבין שהוא מזגזג ומתקרב כי הוא מנסה להשיג שוט טוב של הרכב. כן, צילום טוב של ה-SL400 בנסיעה, כשהוא נוהג בעצמו. תחשבו כמה כישרון צריך בשביל זה.
אחרי כמה שעות של אחת על אחת עם היפה שלי, הרגשתי טינאייג'רית שוב. אדרנלין זה סם טוב, מרומם, ואני קיבלתי מנה כפולה ממנו. אדרנלין זה גם "חומר" ממכר, כי אחרי שהחזרתי את הגרמניה הלוהטת הזו לסוכנות (וכן, הסתכלתי לאחור לפני שעזבתי את המקום), התחלתי לתכנן את הטיול המוטורי הבא בתור, טיול להשבת הנעורים האבודים. פעם ב... אני חייבת את זה לעצמי.
