"לפני שלוש שנים עברתי תאונת דרכים כהולך רגל. יצאתי בשעות הערב מהבית ועשיתי הליכה. תוך כדי הליכה ראיתי רכב. כמו שלימדו אותי כשהייתי ילד קטן, הסתכלתי שמאלה, הרכב בא מצד שמאל. הוא היה ממש קרוב אלי. אני ירדתי כבר למעבר חציה. מדובר בעניין של שניות. הוא פגע בי. איבדתי הכרה למספר רגעים. הייתי עם עיניים פקוחות ושמעתי צעקות תרים אותו. תזיז אותו. פוניתי לאסף הרופא ואושפזתי. לאחר מכן שוחררתי לפיזיוטרפיה בבית למשך חודשיים. המצב התחיל להידרדר. אשפזו אותי ברעות שם הייתי מאושפז חודש שלם. לאחר מכן הייתי מטופל בקהילה בפיזיותרפיה ורופאים בקטע הנפשי. היה לי שבר בצוואר חוליה סי 2. עד היום אני עובר תקופה לא קלה אם זה מבחינה אישית שאין לי מצב רוח לצאת מהבית, גם בלילה. חרדות. קבלתי מכה חזקה בראש והחשיבה שלי יותר איטית. אני ישן אחרי התאונה כמה חודשים עם אימא במיטה".
מדובר על עדות קשה של נפגע כבן 25 בתאונת דרכים אשר מספקת הצצה לרגעי הקושי ולהתמודדות המייסרת עם ההחלמה. לבית המשפט הוגש כתב אישום שכולל סעיפים של אי מתן זכות קדימה להולך במעבר חציה, התנהגות הגורמת נזק, אי האטה לפני מעבר חציה וגרימת חבלה של ממש. אישומים שהרשעה על פיהם יכולה לכל הפחות ליטול מהנאשם את הזכות לנהוג במשך חודשים ארוכים, אולי גם שנים. אלא שבהמשך פסק הדין, מתבהרת התמונה האמיתית שחשפה את פרצופו של התובע - מדובר על דוגמא מטרידה במיוחד בה הולך רגל עושה שימוש מביש בזכותו הבסיסית לקבל פיצוי כספי עבור נזקיו הפיזיים באמצעות יצירת "מצג כוזב" של פגיעה חמורה.
סיפורים והמצאות
בכתב האישום נכתב כי בתאריך 06/06/14, בשעה 21.30 נהג הנאשם ברחוב בילו בנס ציונה מצפון לדרום והתקרב למעגל תנועה, כאשר באותה שעה חצה במעבר החציה מימין לשמאל כיוון נסיעת הנאשם הולך הרגל. במהלך הדיון בבית המשפט טען הנפגע כי נגרם לו שבר בחוליה והצהיר, "בתחילה היה חשד ואחר כך עשו סי טי ומצאו שבר". אולם לא נגרם לו שבר.
בכל המסמכים שהועברו לבית המשפט לא נכתב, אף לא במקום אחד כי נגרם לו שבר. אומנם מדובר על טעות גסה אך אלו מתרחשות לעיתים, במיוחד כאשר נטען לפגיעת ראש. אולם אז התברר כי כלל לא נגרמה לו פגיעת ראש. הוא אמנם התעקש שכן, מסביר עו"ד אלעד שור, בא כוחו של הנאשם, אך בכל עשרות המסמכים שהוגשו לבית המשפט, לא רשומה אף לא מילה בודדת על חבלת ראש.
הייתכן כי בשל איבוד ההכרה שנגרם להולך הרגל הוא מתקשה להציג לבית המשפט גרסה הגיונית? ייתכן, אך זה לא המקרה. הוא כלל לא איבד את ההכרה. נהג שהיה בסמוך למקום התאונה מעיד כי הולך הרגל היה לאורך כל הזמן בהכרה מלאה ודיבר בטלפון. אין ספק שמדובר על עדות שעמוסה בחורים, אולם תוך כדי היא הופכת למופרכת, שלא לומר הזויה. בטופס של המיון נרשם כי הנפגע היה בהכרה מלאה ללא סימני חבלה בגב. "הכיצד בן אדם שובר חוליה בגב ואין לו שום שפשוף בגוף?" שואל עו"ד שור.
ייתכן כי היינו מחלקים מחמאות להולך הרגל על כושר המשחק - בכל זאת, הוא עבר לא מעט אשפוזים תוך שהערים במידה כזו או אחרת על המערכת. הוא ריתק עצמו למיטה וסבל לא מעט מתוך מחשבה כי יקבל פיצוי גבוה מחברת הביטוח. אך אז התברר כי גם מצגת ייסורי הסבל שעבר אינה מדויקת בלשון המעטה.
בבית המשפט הוצגו להולך הרגל צילומים בהם הוא נראה נופש בתאילנד בשנת 2015 ולא על החוף, כי אם עושה ראפטינג. זה התלונן כי הוא מתקשה להוריד את הזבל אך לעשות רפאטינג הוא יכול. כיצד זה מסתדר? הולך הרגל מסביר כי ראפטינג אינה פעילות שמצריכה מאמץ גופני. ומה עם כל המסיבות בהן הוא צולם? כיצד זה מתיישב עם טענתו כי הוא בקושי יכול לזוז ? הוא מסביר "אני סבלתי ואני עדיין סובל. אני נסעתי לתאילנד בשביל להשתחרר ולצאת מהאווירה".
איפה האחריות של המשטרה?
לצד הבחירה האומללה של הולך הרגל לגרור את הנאשם להליך שיפוטי בגין עבירות קשות שנגזרות מחומרת פציעתו שלכאורה נגרמה לו, מתעוררת שאלה לגבי התנהלות המשטרה בתיק. עו"ד שור אומר כי העלה בפני בית המשפט תהייה כיצד חוקרי המשטרה מבססים כתב אישום חמור כנגד נהג שנשען על מסכת ראיות שאינה מגובה. לדבריו, בג"צ קבע בעבר כי בכל תאונת דרכים שמתרחשת בסביבת מעבר חציה או על מעבר חציה, נדרשת המשטרה לבצע שחזור ולהוכיח כי אם הנאשם היה נוהג במהירות נמוכה יותר התאונה היתה יכולה להימנע.
נכון, גם אנו סבורים כי אין זה אומר שאם התאונה בלתי נמנעת במהירות מסוימת הנאשם בהכרח זכאי, אולם מצופה היה מהמשטרה להניח בפני בית המשפט את כל הנתונים : מהיכן הגיע הרכב, היכן היתה הפגיעה, מה שדה הראיה ומהם האמצעים בהם היה צריך הנאשם לנקוט על מנת למנוע את הפגיעה. וכל זאת לא נעשה ע"י משטרת ישראל.
אז מה כן נעשה? בוחן המשטרה העיד כי לטעמו אין צורך בעבודת בוחנות בכל הנוגע לתאונת דרכים קלה של פגיעה בהולך רגל במעבר חציה ועל כן לא נערך שחזור וגם לא בוצע ניסוי שדה ראייה. אז כיצד קבעו כי הנהג אשם? גם השופטת הרימה גבה וקבעה כי " הואיל ולא נערך ניסוי שדה ראיה ולא נערכה כל מדידה של שדה הראייה, נותרת קביעת הבוחן בדבר קיומו של דה ראיה פתוח חסרת בסיס ראייתי". עוד קבעה השופטת רות רז מבית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה כי "מצאתי את עדותו של נאשם מהימנה ונתגלו סתירות בגרסת הולך הרגל ובמהימנותו". לפיכף בסופו של הליך זוכה הנאשם מחמת הספק.
לדברי עו"ד אלעד שור, מומחה לדיני תעבורה: "זמן שיפוטי יקר היה נחסך היה והנפגע בתיק לא היה מציג מצג שווא של פגיעות קשות, שכן אז היה מדובר היה על תאונה שתוצאותיה קלות, לא היה מוגש כתב אישום או שלחילופין היה מוגש כתב אישום באישומים קלים והתיק לא היה מגיע לידי ניהול הוכחות, הליך אשר גובה זמן רב ומשאבים הן מהתביעה המשטרתית, הן מבית המשפט וכמובן עינוי דין לנהג הנאשם, אני שמח שהתעקשנו על ניהול התיק וכמובן על התוצאה הצודקת בסופו יום.