לפעמים הרגעים שנחרטים הכי טוב בזיכרון בתור כאלו שלוכדים חוויה מסוימת, מגיעים דווקא במקומות הכי פחות צפויים. בטיול השנתי של מועדון ב.מ.וו והיבואנית "דלק מוטורס" זה לא קרה בחניון בו התאספו כל הכלים בבוקר הטיול וגם לא בזה של סופו, לא בכבישים המתפתלים של העלייה לגלבוע או הירידה ממנו, הרגע בו ברק כהן מנהל חטיבת ב.מ.וו נכנס לדוכן המיצים והתחיל להגיש אייס קפה וברד וגם לא הרגעים האלו על כביש 70 בהם לכל מקום בו הסתכלתי לפנים או לאחור שיירת אופנועים ארוכה נמתחה עד קצה גבול המבט.
הרגע שאני אזכור מהטיול קרה בספק כביש ספק שביל נידח אי שם בשורות המטעים שבין שדה אליהו, כפר רופין ומעוז חיים בבקעת הירדן. מצעד ענק של אופנועים שממשיכים להגיח מאחורי העיקול עם שני צילינדרים, ארבעה וגם שישה. מהם עם רוכב בודד או בצמד, נקיים מאבזור או עמוסים בכל טוב הקטלוגים שמציע היצרן, עם יותר מזוודות ותיקים מאוגוסט בנתב"ג מרעידים את הקרקע בזמזום מנועים אחיד.
עם 38 מעלות צלזיוס בסיום הטיול בצהרי שישי, לא היה יכול להיות פינאלה מתאים יותר מטבילה במים של פארק גני חוגה, כולל הופעה של מועדון הקצב של אביהו פנחסוב.
הנה כמה מהרגעים שתיעדו הצלמים רונן טופלברג ותומר פדר מהיום החם והמדליק הזה.
הגלגלים ב.מ.וו F800GS אדוונצ'ר
לצורך הטיול, בחרתי לקחת את האדוונצ'ר בינוני הנפח של ב.מ.וו. לא בגלל ההתאמה שלו למסלול הכביש בו רכבתי, אלא בעיקר מכיוון שטרם הזדמן לי לרכוב על הגרסה המעודכנת ל-2017.
אז לא ממש מבחן, אבל כן התרשמות כללית מהדגם.
המראה החיצוני נותר דומה לזה שבעבר, אם כי גימורים ותוספות קטנות הופכים אותו למיני 1200GS יותר מאשר בעבר. האיכות מצוינת והגימור טוב מאוד.
מתיחת הפנים אותה קיבל הדגם (ראשונה לגרסת האדוונצ'ר מאז זו הוצגה ב-2013), ניצלה את ההזדמנות למעבר לתקן יורו 4 כדי להחליף את המצערת לכזו חשמלית (ride by wire) ובכללה מאפשרת גם בחירה של ארבעה מצבי רכיבה, החל ב"גשם" עבור ב"כביש", "אנדורו" ועד "אנדורו-פרו". כל מצב רכיבה גם משנה את רמת ההתערבות של בקרת ההחלקה ושל ה-ABS. מנוע הטווין המקביל עם 85 כ"ס חלק ונעים, אם כי בסל"ד גבוה רטט מורגש בעיקר ברגליות.
בתור גרסת אדוונצ'ר בעלת אוריינטציית שטח הוא מגיע עם חישוק 21 אינץ' מלפנים, המחיר הוא כמובן ההיגוי בכביש שבמהירויות תלת ספרתיות וצפונה כבד ודורש יד החלטית על הכידון כדי להוריד אותו להטיה. מה שכן, ברגע שהוא נשתל בזווית הרצויה הבולמים והשלדה מייצרים חבילה הדוקה ומשרת בטחון.
גובה מושב של 89 ס"מ אומר שהישבן נמצא רחוק מאוד מהאספלט, זה נותן תצפית מצויינת על הסביבה והאוכף עצמו גם כן נוח מאוד, אבל רוכבים מתחת ל-175 ס"מ ימצאו אותו כמגודל מדי ולא נעים ביום-יום. לא רכבתי איתו בשטח, אבל לאור המימדים שלו, אני לא בטוח כמה רוכבים שאינם מנוסים ומיומנים יוכלו באמת להפיק ממנו את המירב.
עם תג מחיר של 103 אלף שקלים, הוא אולי נחשב לנגיש במושגי המחירים של ב.מ.וו, אבל להתרשמותי קצת נופל בין הכיסאות. כך שעבור מי שלא מתכוון לנצל את יכולות האדוונצ'ר שלו מעבר לאספלט כדאי גם לבדוק מה קורה עם הגרסאות הרגילות וגם את דוקאטי מולטיסטרדה 950 שמציעות מנהגי כביש ויום-יום טובים יותר. למי שכן מתכוון לרדת לשביל, הונדה אפריקה טווין גם הוא עסקה מעניינת בסכומים דומים.