פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      דעה: למה אמשיך לרכוב על שול הדרך, בניגוד לחוק

      איך נגמר המפגש שלי עם השוטר? למה הצעתי לו לתת לי עוד דוח"ות, ואיך מצאתי שלווה בארבע שעות רכיבה על קטנוע בטירוף התנועה של רומא ומה למדתי מזה. טור דעה על חוק, היגיון מה שביניהם

      עומס תנועה בכביש 2 בערב ראש השנה, 2 באוקטובר 2016 (מערכת וואלה! NEWS)

      הניידת עמדה לאחר אחד ממפרצי האוטובוסים בכביש המהיר (מהיר בהגדרתו התעבורתית, לא היה שום דבר "מהיר" בכביש ההוא), כבר מרחוק ראיתי אותה וכאשר קרבתי אליה גם הבחנתי בשוטר שמסמן לי לעצור. זה היה בתקופה בה במשטרה טרם הוציאו את העניין של הטרדות מיניות למיקור חוץ, כך שגם זה נוסף לחשש הטבעי שעולה בכל פעם ששוטר עוצר אותנו בכביש.

      השוטר שאל אותי למה אני רוכב על שול הדרך הימני, הצבעתי על טורי המכוניות הארוכים, הצפופים ועל הנהגים המשנים נתיב בהפתעה – לעיתים רחוקות עם איתות קודם לכן.

      מבחינת השוטר, והחוק לצידו – עברתי עבירה. על רמת הסיכון הגבוהה שיש ברכיבה בין טורי מכוניות איטיים ועל כך שמהירות הרכיבה שלי על השול הייתה לכל היותר 60-70 קמ"ש – הוא לא היה מעוניין לשמוע, וגם טענת ההגנה כי במקרים של עומס תנועה הנוהג הוא לאפשר לרוכבי קטנוע לרכוב על השול – היא לכל היותר משענת קנה רצוץ במקרה כזה.

      לא התווכחתי, לא משכתי לעימות – כאמור - החוק לצידו, פנקס ומכסת דוח"ות למלא בידו ולי יש פגישה להגיע אליה בזמן. רגע לפני שהתפזרנו איש איש לדרכו אמרתי לו שאם הוא בעניין של דוח"ות רכיבה על השול, הוא מוזמן לנסוע אחרי ולרשום לי אחד כל 150-200 מטרים, כי אני מתכוון להמשיך שם. דו"ח לשמחתי לא קיבלתי באותה הפעם. אבל יש מחיר כספי שאני מוכן לשלם בשביל לחזור הביתה בשלום, יש מחיר פיזי שאני ממש לא.

      רק כדי שיהיה ברור, אני לא בא בטענות לשוטר התנועה שעומד בכביש וסך הכל עושה את עבודתו. יש בהם אנשים מצוינים, העובדים בתנאים קשים מאוד בחום הקיץ ובקור החורף. הם מסכנים את החיים שלהם יום יום, הראשונים לעצור לשאול אזרח אם הוא צריך עזרה כאשר המכונית נתקעת בצד הדרך ולהבטיח את שלומו במקרה זה. אבל כאשר זה מגיע לתחום הבעייתי של רכיבה בשולי הדרך ובכלל על כלי דו גלגלי – הראייה חייבת להיות אחרת לגמרי.

      השקת קו הקטנועים העירוניים של ימאהה (אתר יצרן)
      רכיבה ברומא, צפופה, עמוסה ומבהילה - עד שקולטים את העסק (צילום: יצרן)

      כאוס מופלא

      לפני כמה חודשים הזדמנתי לרכיבה בת ארבע שעות ברומא על קטנוע. כל מי שרכב על קטנוע בעיר יודע שמדובר בתענוג קטן מאוד, כל מי שנהג ברומא מכיר גם כן את הטירוף התחבורתי המוחלט שמשתולל שם – ועדיין, אחרי שעה ראשונה של סחרור חושים בואך פאניקה קלה – פתאום הכל הסתדר.

      כמו הרגע שבו ניאו מצליח להביט לתוך העולם של המטריקס בסרט, כמו הרגע בו העמודים האחרונים של ספר בלשי מחברים את כל הקצוות, כך הבנתי את מה שבעצם קורה סביבי. פתאום בתוך השיגעון המוחלט הזה, התגלו כמה תובנות בממשק שבין הדו גלגליים למכוניות ובינם לבין עצמם שפשוט הפכו את הכאוס סביבי לעסק עם הגיון פנימי מופלא.

      אחד הדברים הראשונים ששמתי לב אליהם, שבכל קרבה לצומת, שתיים שלוש שורות ראשונות של מכוניות שומרות הרבה יותר מרווח אחת מהשניה. באופן הזה, כל ה"חלחול" של קטנועים בין המכוניות לקו הצומת פתאום נעשה זורם הרבה יותר, בלי כלים שנתקעים בתמרונים צפופים ומעכבים את הזינוק. לנהגי המכוניות זה עוד 40 ס"מ של מרווח שלא יביאו אותם לשום מקום, כי הם גם ככה עומדים ברמזור, לרוכבים זה המון מקום שמאפשר גישה לראשית הטור וכולם מרוויחים מזינוק נטול עיכובים.

      גם בהגעה לקו הצומת, תופעה שלא הבנתי בהתחלה קיבלה המון היגיון. שמתי לב שרוכבי הקטנועים הקטנים בנפחי 50 ו-125 וגם 150 סמ"ק מתרכזים בצד ימין בעוד הגדולים יותר ממוקמים במרכז או בצד השמאלי. גם כאן, הרעיון הוא לייצר זינוק חלק ככל האפשר כאשר הכלים הזריזים יותר יוצאים מהמקום, אחר כך הקטנועים הקטנים ואז המכוניות – מבלי לעכב זה את זה.

      לקח לי זמן גם להבין את תנועות הידיים הנמרצות של הנהגים במעגלי התנועה הגדולים והצפופים שזירזו אותי להשתלב בקרוסלת המכוניות הענקית תוך כדי שהם מאטים כדי לייצר לי מרווח להשתלב. לא עוצרים, אלא רק מרפים לרגע מהגז. התוצאה הייתה תנועה שוטפת ללא בלימות פתאומיות וכלי רכב הנדחקים זה לתוך זה.

      גירדתי לא מעט בקסדה מול הנוהג של נהגי אוטובוסים וכלי רכב מסחריים "לקחת" פניות שמאלה בקו רחב ככל האפשר תוך כדי שהם מייצרים "שטח סטרילי" בצד שמאל שלהם לדו גלגליים. אחד מהם הסביר לי שבכך שהוא מאפשר להם להיכנס משמאל, הוא חוסך מעצמו את ההתמודדות עם כלים קטנים שמפתיעים אותו מימין, שם שדה הראיה שלו מוגבל.

      אלו רק כמה דוגמאות קטנות לאיך זה יכול לעבוד, ואל תטעו לרגע, רוכבי הדו גלגלי ברומא יגרמו לשליח התל אביבי הפרוע ביותר להיראות כמו תלמיד נהיגה בטסט. התמרורים הם המלצה, הרמזורים הם דקורציה ולנתיבים אין ממש משמעות. אבל עדיין, זה עובד. רק מניסיוני הדל אוכל לספר, אבל בארבע שעות רכיבה ברומא לא נפתחה עלי דלת אחת, מכונית אחת לא חתכה אותי ומסחרית אחת לא דחקה אותי לשוליים.

      זה עובד מכמה סיבות, כאשר ניסיתי לברר אותן, שתיים מהן נשמעו כל כך הגיוניות; הראשונה, סיפר לי נהג המיניבוס שהסיע אותנו למחרת – היא שבסוף, מבינים פה שכל רוכב מעצבן ככל שיהיה – הוא פחות מכונית על הכביש. שאם נהגי המכוניות והקטנועים לא ידעו לחיות ביחד – אלו האחרונים יעברו לארבעה גלגלים ואז - אף אחד לא יזוז פה.

      את הסיבה השניה נתן לי איש ההפקה המקומי, שהסביר שברומא, להערכתו שמונה מכל עשרה תושבים בשלב זה או אחר של חייו בעיר הזו רכב על כלי רכב דו גלגלי. לכן כמעט כל אחד מהם מסוגל גם לחשוב כמו רוכב וגם להבין את הבעיות שהם מתמודדים איתן או מצד שני – יוצרים אותן. אבל גם מבין שממאבק על הכביש – לא יגיע לשום מקום – תרתי משמע.

      קטנה לפני פיזור

      רגע לפני התגובות, תובנה אחת קטנה. לצד זה שחסך מהרבה אנשים את המבוכה מול מדף הסרטים למבוגרים בספריות הוידאו, האינטרנט, בו כל אדם עומד לבד מול המסך והמקלדת – מרים על נס את המילים "הם" ו"כולם". אז בואו ניישר קו, אין "הם" ואין "כולם". פגשתי מבעד לקסדה נהגי מכוניות אדיבים שפינו לי מקום לחלוף על פניהם מבלי לחצות פס לבן ונתקלתי ברוכבי דו גלגלי שחלפו על פני במהירות לא סבירה לחלוטין על שולי הכביש.

      תחשבו על זה ככה; הנדחפים, החותכים, חסרי ההתחשבות ושאר הרעות החולות על שניים, ארבעה, שישה גלגלים וצפונה - הם בעיה שיצרו לעיתים הורים גרועים, לעיתים חוסן ומוסר פנימי נמוכים וגם מערכת חינוך, אכיפה ומשפט קלוקלות ועם הבעיה הזו אנחנו כולנו מתמודדים. הרגע בו אנחנו אומרים חותכים אותי? גם אני אחתוך, נדחפו לי? גם אני אדחף - הוא הרגע בו אנחנו עוזבים ידיים ומודים בכישלון, הופכים לאחד כזה בעצמנו, ומצרפים גם את ההורים שלנו לסיפור.