ברחבת המוזיאון של פורשה בשטוטגארט עמדה שורה של פורשה פאנמרה היבריד מבריקות. אפשר היה לזהות אותן בקלות לפי הקאליפרים של הבלמים שלהן שהיו צבועים בצבע ירוק. זה קצת מוזר, כי קאליפרים במכוניות של פורשה צריכים להיות צבועים בצבע אדום, או צהוב וכך יהיה אפשר לזהות את סוג מערכת הבלימה של המכונית והאם לפנינו בלמים רגילים או קראמיים. אבל ירוק?
לחיצה על כפתור השלט פתחה חשמלית וחרישית את דלת תא המטען שעליה עוד צג ירוק וחשפה תא שהקריב מגודלו לטובת הסוללות הנמצאות תחתיו, ובאמצעו, כמו הפרונקל המפורסם על פניו של אהוד ברק בשעתו, מונח תיק גדול. מישהו שכח את התיק שלו, חלפה במוחי מחשבה מהירה, וזו מיד נמוגה כשראיתי שעל התיק מוטבע סימן של כבל ותקע חשמלי.
מתי פורשה הפכו ממכוניות שמחבקות עצים (זכר לימים הפרועים של ה-911 עליזת הזנב של שנות השבעים והשמונים), למכוניות של מחבקי עצים? שאלתי את עצמי בעודי מנסה לתמרן את המזוודה שלי ושל שותפי לנסיעה מסביב לפרונקל, סליחה, מסביב לתיק הטעינה... הרי מכוניות היברידיות וחשמליות זה הבון טון של יצרניות מכוניות ש... ויתרו על הנשמה שלהן לטובת לקוחות שאוהבים עצים יותר מנהיגה. שזה, בדיוק האנטי תזה של ה-DNA של פורשה.
בין מד G למד טעינה
רק אחרי שסידור המזוודות באופן שלא יבלוט מגבולות תא המטען סיפק את העינים הביוניות של הפנאמרה, נאותה דלת תא המטען להיסגר (חרישית. כבר אמרתי?) ואני נפניתי להתרווח במושב הנהג ולרגע כבר כמעט ושכחתי שזו מכונית היברידית. כי הפאר, הנוחות ושלל הגאדג'טים תפסו את עיני. במיוחד שלושת המסכים, הפאנל המרכזי סביב ידית ההילוכים בעל תפעול המגע ועוד שפע אפשרויות מעניינות.
כי כמו כל מכונית עם תג מחיר שמחייב שלבעליה יהיה את המספר האישי של מנהל הבנק בחיוג המהיר, גם פנאמרה היא מכונית שהנהג שלה יכול להתאים אותה אליו, כמו חליפה לפי מידה. או בעצם, כמו טלפון חכם. אייפון לדוגמא. שהרי מאות מיליונים ממנו נמצאים בשימוש ולא קיימים ולו שני אייפונים זהים. זהים באופן שבו בעלי הטלפון סידר את התצוגה על המסך, סוגי האפליקציות ושאר הדברים שאפשר לעשות עם מה שהיה פעם טלפון והיום הוא הפתח שלנו לעולם. כך גם תצוגת לוח המחוונים של פנאמרה ושאר הממשקים.
בעודי משחק עם אפשרויות התצוגה ("זה יהיה נכון לשים את מד ה-G? אולי את מד העצר? לא. אסתפק כרגע במסך ניווט ואחר כך נראה"), שמתי לב שאני עדיין אוחז בידי במפתח של המכונית. אז חיפשתי את מתג ההתנעה, שכרגיל בפורשה נמצא מצד שמאל של ההגה (זכר למכוניות המירוץ של החברה, בתקופה בה היה נהוג להתחיל את מירוצי 24 השעות בריצה למכונית, חגירה מהירה, הנעה וזינוק לדרך. כאשר מפתח ההתנעה משמאל, יכול הנהג להניע את המנוע ובמקביל, ביד ימין, לשלב להילוך ראשון, להוריד את בלם היד ולחסוך כך הרבה זמן).
מזל שאני לא במירוץ. כי הייתי מפסיד אותו בו במקום כי אין איפה להכניס את המפתח, וכי במתג ההתנעה כבר שכן לו מעין מתג קטן שמסובבים כמו מפתח. אז סובבתי. ושום דבר לא קרה. אז סובבתי שוב. וחיפשתי את הקודן (שאין...) או מקום נסתר שחייבים בכל זאת להכניס בו את המפתח ואני כבר בפיגור של הקפה דמיונית אחרי המובילים במרוץ, ועוד לא הצלחתי להניע את המנוע. נהג מירוצים? נהג תירוצים! הייתי מתחיל להזיע מהלחץ, אבל שמתי לב שדווקא נעים לי, ושאוויר צונן יוצא מפתחי המזגן. שייקח השד את המכוניות החשמליות האלה. "המנוע" בעצם כבר מונע והמכונית מוכנה לצאת לדרך. עוד לא התחלתי את הנסיעה, ואני כבר לא סובל את המכונית הזו.
חשמלית מסחררת
מה בסך הכל רציתי? מכונית שאוהבת נהגים שאוהבים אותה בחזרה. לא מכונית שאוהבת מחבקי עצים. ומה קיבלתי? מכונית שמצד אחד במסכים שלה יש מד כוחות G ומד עצר למדידת זמני הקפה במסלול ומצד שני, בפרוספקט שלה מתגאים בטווח נסיעה מוצהר של 50 ק"מ בכוח הסוללות בלבד. ואם נתרגם את הנתון הזה לתנאים הישראלים, זה אומר הגעה מהבית בפרברים לעבודה בתל אביב וחזרה על המנוע החשמלי לבדו. ונכון שאני מעדיף להיות רומנטי, אבל אני גם מציאותי ובפקקים הישראלים המיוזעים, 400 כ"ס לא מהירים יותר מ-40 כ"ס מצומקים. אבל בשביל זה לא צריך פורשה פנאמרה. מספיקה גם טויוטה פריוס פלאג-אין...
אוי, כמה שאני טעיתי...
כי הדבר האחרון שאפשר להגיד על פנאמרה היברידית, זה שהיא ויתרה על הנהג, או על ביצועים הולמים. ואת זה מרגישים כבר בלחיצה הראשונה על דוושת הגז. סליחה, דוושת התאוצה. כי אפילו בנסיעה בכוח המנוע חשמלי לבדו (בהנחה שהסוללות טעונות) תאיץ המכונית הגדולה הזו למאה קמ"ש תוך 5.7 שניות קצרצרות ושקטות במיוחד ותגיע ל-140 קמ"ש ויחידת הכוח החשמלית הזו, שדומה לה אפשר למצוא במכונית העל של פורשה ה-918 ההיברידית, עושה את כל זה דרך שימוש בתיבת ההילוכים בת שמונת יחסי העברה, שמשמשת במקרה הזה כמכפיל כוח למומנט הגבוה ממילא של המנוע החשמלי. ואם במקרה יש מישהו לידכם ברמזור שאתם חוששים שהוא יוכל לפגוע בכבודם במירוץ הדראג עד לרמזור הבא, אזי שילוב המנועים, החשמלי והבנזין יוריד את הנתון התאוצה למאה קמ"ש ל-4.6 שניות מהירות כבזק. ותודו, זה כבר ממש מרשים. מה שפחות מרשים הוא הצליל.
או בעצם, חסרונו של הצליל. הצליל הגרוני של מנוע V8 שכה אהבתי בפנאמרה הקודמת.
אז נכון, במצב "ספורט פלוס" מתאמצת מערכת הפליטה המגרגרת לשוות למנוע ששת הצילינדרים בעל שני מגדשי הטורבו צליל ספורטיבי ואפשר לומר שהיא גם עושה את זה לא רע בכלל אם הצליל הזכיר לי קצת את צליל המנוע של ניסן GTR, אבל... מה לעשות, אין כמו צליל של מנוע V8. עם זאת, חייבים להודות שיחידת הכוח המשולבת של פנאמרה היא לא פחות ממעולה. בנפרד, אבל במיוחד ביחד. עם הספק משולב של 465 כ"ס ותיבת הילוכים מופתית, הביצועים מצוינים ומושגים בקלות מעוררת השתאות.
המכונית הגדולה שועטת בין העיירות הציוריות בכזו נינוחות מטעה, שרק מבט במד המהירות מסגיר את המהירות האמיתית. במצב ידני בתיבת ההילוכים ובתפעול מגלגל ההגה, המכונית הגדולה והמפוארת כמעט ולא מסגירה את ייעודה האמיתי בחיים ואת ממדיה הנדיבים. כי אמנם פנאמרה היבריד תבייש לא מעט מכוניות בכבישים המפותלים, ולא תרגיז אף אחד בתוך העיירות השלוות, אבל נקודת החזקה שלה היא ללא ספק כבישים מהירים, מה שנכון לכל מכונית בקבוצתה.
שם אפשר להתרשם ממערכת בקרת השיוט האקטיבית, ממצב הנסיעה בפקקים, כולל בלימה אוטונומית עד לעצירה מלאה ולמערכת שמירת הנתיב שמתקנת את נתיב הנסיעה במקרה של סטייה. אבל יותר מכל מרשימה היכולת של המכונית לשייט בנוחות ובנינוחות חסרת מאמץ לכל מרחק ובכל מהירות. אבל בכל זאת, כמה אפשר לשייט במהירות של 200 קמ"ש משעממים באוטובאנים הארוכים? ולפיכך, בהזדמנות הראשונה אני מסיט את ההגה בחזרה לכבישים המשניים, וחוזר ומשנה את כל הסט-אפ של המכונית מפאר נינוח, לספורט-קשוח. בחירה במצב "ספורט פלוס" מקשיחה את המתלים ומחדדת את תגובות יחידת הכוח ואלו בשילוב עם צמיגים אדירי מידות מעניקים אחיזת כביש שהיא כמעט גבוהה מדי בכדי לנסות להגיע למגבלות האחיזה שלה על כבישים צרים ומוגבלי שדה ראיה. פה ושם בפניות פתוחות יותר יכולתי להרגיש את הצמיגים הקדמיים מתחילים לאבד אחיזה ראשונים ואת העובדה שבמצבים האלו הצמיגים האחוריים לא ישחררו כל כך מהר את אחיזתם בקרקע.
מערכת ההיגוי היא נושא ששווה להרחיב עליו את הדיבור. מערכת ההגנה האקטיבית ההיקפית של פורשה שעובדת טוב מאוד בכבישים מהירים, קצת פחות מבריקה בכבישים הצדדים האלו. במיוחד מערכת הסיוע לשמירה על הנתיב. התיקונים העדינים של ההגה נעשים באופן מבריק בכביש מהיר ובאופן קצת מעצבן בכבישים המפותלים, כי הקונפליקט בין מה שהמכונית מנסה לעשות ולבין מה שאני רוצה, גורם להגה להרגיש כאילו הוא סובל מתופעת "באמפ סטיר" בה מושפע ההגה בשל מהמורות מהכביש, והוא לא. ולכן הפתרון הוא פשוט לנתק את המערכת הזו בכבישים אלו, ואז ליהנות מהיגוי ישיר, מהיר וחד, גם אם לא תמיד מלא רגש וחיבור ישיר לנהג.
פניה רודפת פניה ומאתגרת את המתלים ואת הצמיגים, בין כל שתי פניות ישורת קצרה או ארוכה שמאתגרת את יחידת הכוח המתוחכמת ומביאה את המכונית הגדולה למהירות כזו שמטילה עומס רב על מערכת הבלימה שנדרשת להאט את כל אותם קמ"שים מיותרים לפני הכניסה לפניות האיטיות. נהיגה ספורטיבית חמת מזג בינות כל העצים הירוקים האלו מסביב היא קצת אנטי תזה למכונית שנקראת "היברידית" ובטח לא עושה טוב לממוצע צריכת הדלק של המכונית. ויודעים מה, היא כנראה לא מה שהלקוח הממוצע של פנאמרה יעשה. אבל הוא לפחות יידע שהמכונית שלו מסוגלת לעשות את זה. ובין כל הירוק-ירוק הזה, מתגלה עוד עיירה ציורית ויפה ובה שלטי הגבלת מהירות, לחמישים ואפילו שלושים קמ"ש. הגרמנים אמנם מתירנים בכל הנוגע למהירות באוטובאן, אבל מאוד מקפידים על המהירות בתוך העיר ולכן כאשר מגיחה פנאמרה היברידית בשאגת אגזוזים מהדהדת בכביש הפרברים שמוביל לעוד עיירה, נמוגות באחת השאגות והופכות לרחשי צמיגים ובלמים מתקתקים, עת גולשת המכונית למהירות העירונית המותרת ביבבה חרישית של מנוע חשמלי.
כי זה מה שיפה בשילוב הזה. האפשרות להסיט את ידית ההילוכים בחזרה למצב אוטומטי ואת מתג בחירת תפעול יחידת הכוח למצב חשמלי ולעבור ממצב קרב של עיניים אדומות בין עצים ירוקים, למוד של מחבק עצים ירוקים, בתוך עיירות עם גגות אדומים... מין פרדוקס שכזה...
כוח ומוח
חמישה ימים מאוחר יותר, גם אל תוך שדה התעופה של שטוטגרט נכנסה פנאמרה באופן חרישי. דלת תא המטען נפתחה בלחישה והפרונקל, סליחה המטען עדיין נמצא שם באמצע, לא נותן לשכוח באיזו גרסה של פנאמרה נהגנו כאן, למקרה ששכחתי. שלפתי את המזוודה הקטנה שהצטופפה לצידו, הדלת נסגרה ברוב טקס ופנאמרה ניתקה ממקומה בשקט אצילי והתרחקה מעיני. ושאלתי את עצמי: היה ובאמת היה לי את המספר של מנהל הבנק בחיוג המהיר, האם זו הגרסה של פנאמרה שהייתי קונה לעצמי? ובכן, לא. אני הייתי קונה את הטורבו הכי חזקה כי כזה אני. אבל בינינו, פנאמרה היבריד היא ככל הנראה הפנאמרה המעניינת והנכונה ביותר. גם בגלל הביצועים והיכולות אבל במיוחד לאור הטבת המס שהופכת את המחיר שלה לכזה שקוסם במיוחד לכל מי שמחפש את העסקה הכי טובה על מכונית ספורט-סאלון-פאר.
על הצד הטכני: פורשה פנאמרה
פורשה פנאמרה היבריד משתרעת לאורך של כחמישה מטרים ובעלת בסיס גלגלים של כמעט שלושה מטרים. נפח תא המטען הינו 405 ליטר. המשקל העצמי של המכונית עומד על 2,170 ק"ג. יחידת הכוח היא בתצורת V6, טווין טורבו בנפח 2.9 ליטר, שמפיק 330 כ"ס ומומנט של 45.9 קג"מ החל מ-1,750 סל"ד ועד 5,000 סל"ד.
למנוע החשמלי הספק של 136 כ"ס ומומנט של 40.8 קג"מ מ-100 סל"ד ועד 2,300 סל"ד. ההספק המשולב של המנועים הוא 465 כ"ס ומומנט של 71.4 קג"מ, העוברים לכל ארבעת הגלגלים דרך תיבת הילוכים כפולת מצמד בעלת שמונה יחסי ההעברה. עם חבילת ה"ספורט כרונו", ליחידת הכוח ארבעה מצבים: חשמלית מלאה (כל עוד יש חשמל בסוללות), היבריד-אוטומטי (המחשב בוחר את השילוב בין המנועים), ספורט וספורט-פלוס בהם הדגש הוא על מנוע הבנזין והמנוע החשמלי משמש כעזר.
זמן טעינת הסוללות הוא 5.8 שעות עם מטען סטנדרטי, שיכול לרדת ל-3.6 שעות עם מטען מחוזק, כך או כך הסוללות נטענות גם בזמן הנסיעה, באמצעות המנוע ו/או מערכת הבלמים. תאוצה למאה קמ"ש על המנוע החשמלי תארך 5.7 שניות והמהירות המרבית היא 140 קמ"ש. שילוב המנועים יקצר את התאוצה ל-4.6 שניות ומהירות המרבית היא 278 קמ"ש. לפנאמרה גם מתלי אוויר מתכוונים בעלי שלושה מצבי שיכוך ושני מצבי גובה והצמיגים, במידות 265/45 R19 מלפנים ו-295/40-R19 מאחור.
לדברי שי דואני מנכ"ל "אורכיד ספורטס" יבואנית פורשה לישראל הפנאמרה תגיע ברמת הגימור אורכיד-פק הכוללת בין השאר מתלי אוויר, מצלמות היקפיות, מערכת שמע של BOSE, סגירת ואקום לדלתות, בקרת אקלים לארבעה איזורים, חישוקי 20 אינץ' גג פנורמי ועוד.
בזכות הטבת המס למכוניות היברידיות, פנאמרה היבריד מתומחרת 769 אלף שקלים, מה שהופך אותה לחבילה משתלמת במיוחד, לא רק בהשוואה למתחרותיה לקבוצת הפאר-היברידיות, אבל גם בהשוואה לשאר גרסאות הפנאמרה.