יריבויות אייטיז. מי שלא חי בשנים האלו לא מבין עד איזה עומק הגיע הקרע בעם בין מחנה עופרה חזה לירדנה ארזי, פאקמן או גולד דיגר, זרבובים או דרדסים וכן הלאה. אבל הייתה עוד יריבות אחת שהתרחשה במפגשי שישי בפינות רחוב ובימי מסלול התחרות על תואר הסופר מיני המוחלטת.
למרות שבשכונה הזו הסתובבו עוד חברות, אם יש שתיים שהיו הציר המרכזי שסביבו נסוב הוויכוח שהמשיך גם עמוק לשנות ה-90, העשור הראשון של שנות ה-2000 ולמעשה עד היום הן פיג'ו 205GTI ורנו 5GT. שתי המכוניות האלו הגדירו את התמצית של סופר מיני עם סופר מנוע ובנו לעצמן מעמד אייקוני.
השנים חלפו, לשתיהן היו רגעים יפים יותר ויפים פחות במרוצת הדורות, אבל אנחנו כאן למפגש בין שני הגלגולים העדכניים ביותר של העימות הזה במבחן ההשוואתי של רנו קליאו RS בגרסת ה"טרופי" ופיג'ו 208GTI.
המתמודדות
שתי המכוניות האלו אמנם לא חדשות לגמרי, שתיהן הוצגו לראשונה בשנת 2013 והספיקו לצבור רזומה גם בשוק המקומי. אולם הרנו עברה מתיחת פנים לפני כשנה ובמסגרתה התרעננו גם גרסאות ה-RS הספורטיביות ולכן נפתח בה.
על בסיס הקליאו, שעברה טיפול בחטיבת "רנו-ספורט" המהוללת, הציגה רנו את הגרסה החמה שלה. בדור הזה, בניגוד לכל מה שהכרנו עד אז עשתה רנו שתי מהפכות. הראשונה הצגת המכונית בתצורת חמש דלתות בלבד והשנייה הצמדת תיבת הילוכים כפולת מצמד למכונית בלי אפשרות לתיבה ידנית כלל. שני מהלכים שעבור האדוקים והטהרנים בחובבי הנהיגה הם פשוט בלתי מתקבלים על הדעת בסופר מיני חמה. לאחר מתיחת הפנים לדגם מגיעה אלינו הקליאו RS בגרסת ה"טרופי" הבכירה. המנוע הוא אותו 1.6 ליטרים טורבו אך ביחס לדגם ששווק עד כה הוא מוסיף 20 סוסים להספק של 220 כ"ס ו-28.5 קג"מ. תיבת ההילוכים שלה היא כאמור כפולת מצמד עם שישה יחסי העברה שלדברי החברה כוילה מחדש כדי לשפר את העברת ההילוכים וכמו בעבר עם בונוס בדמות "בקרת שיגור" בזכותה היא עוצרת את שעון העצר על 6.6 שניות רשמיות ל-100 קמ"ש שיפור של עשירית שניה.
גם השלדה מקבלת טיפול נפרד ב"טרופי" היא מחוזקת ומוקשחת ביחס לשלדה של ה-RS הרגילה. הבולמים שונים ומוקשחים לשיפור השליטה על גלגול הגוף והמרכב כולו מונמך ב-20 מ"מ מאחור ו-10 מ"מ מלפנים. משלימה את החבילה הדינאמית בקרת משיכה המדמה באופן אלקטרוני את הפעולה של דיפרנציאל מוגבל החלקה.
פיג'ו 208GTI הוותיקה נותר ללא שינוי של ממש למעט תוספת של שמונה סוסים במתיחת הפנים שלה. לתוך מרכב השלוש דלתות של ה-208 שעובר מסכת קוסמטית להבלטת האפיל הספורטיבי עם כיתובי ה-GTI, עיטורי כרום בטוב טעם, חצאיות סביב סביב לה ושתי יציאות מפלט מאחור כאשר מלמעלה ספוילר גג. בליבה גם היא נושאת מנוע 1.6 ליטר מוגדש בהספק 208 כ"ס ו-30.6 קג"מ. כמו בהיבט החיצוני, גם בתיבת ההילוכים היא שומרת על המתכון הקלאסי של שימוש בתיבת הילוכים ידנית עם שישה יחסי העברה, שבעזרתה היא מאיצה ב-6.5 שניות למאה קמ"ש.
עושים סיבוב
אין כל כך מה להתווכח על טעם, אבל שתי המכוניות האלו נראות טוב, לפחות לטעמנו. כל אחת מהן עם גישה מעט שונה. בעוד הפיג'ו כאמור שומרת על המתכון הקלאסי של תצורת השלוש דלתות וגם אחרי ארבע שנים נראית טוב מאוד עם השילוב של קווים עגלגלים לניפוחים הספורטיביים, הקליאו ועוד בצבע השחור מגיעה בגישה אגרסיבית מאוד, כאילו כדי לחפות על העובדה שהיא מגיעה בתצורת חמש הדלתות ה"משפחתית". אז נכון שברגע הראשון היא אולי לא תסובב אף ראש ברחוב, אבל בתאורה המתאימה, עם כל החצאיות, הדיפיוזרים, החישוקים השחורים עם הקאליפרים האדומים בפנים, היא לגמרי המכונית שבאטמן יוצא בה לסידורים בשעות העומס בגוטהם. תאורת הלד המלאה שלה ובמיוחד פנסי הערפל במראה "דגל השחמט" בלוגו של חטיבת הספורט נראים מעולה.
גם תאי הנוסעים שלהם, כמו העיצוב החיצוני הם בעצם ספין-אוף על המכוניות עליהן הן מבוססות. שתיהן מציעות עיטורים אדומים בתפרים וסמלי חטיבות הספורט שלהן, מערכות מולטימדיה, מושבים ספורטיביים ועוד. החומרים בסביבת הנהג משופרים ביחס לגרסאות הרגילות, אבל לא משהו יוצא מגדר הרגיל. אולם גם פה בין השתיים יש הבדלים.
בקליאו יש מפתח חכם והנעה בלחיצת כפתור בעוד הפיג'ו מסתפקת במפתח רגיל. מערכות המולטימדיה של שתיהן כוללות חיישני ומצלמות רוורס, אבל זו של קליאו מצוידת גם במערכת ניווט והיא בשפה העברית. תפעול המערכת בשתי המכוניות אינו מושלם, אולם זה של פיג'ו היה אינטואטיבי יותר אם כי גם הוא מצריך מעט יותר מדי תשומת לב של הנהג.
כאשר מתיישבים במושבים שלהן מגלים שזה של קליאו תומך ואוחז בגוף טוב יותר מזה של הפיג'ו, אבל אם אתם בעלי גוף גדול מהממוצע הם עשויים להיות צפופים מדי. לכל אחת מהשתיים בעיה בתנוחת הנהיגה, מקור שתיהן בזווית ומיקום ההגה. בפיג'ו זה דורש הקרבה של תנוחת הנהיגה האופטימלית כדי לראות את לוח המחוונים במלואו, ברנו להגה זווית מעט אופקית, זה לא הרבה אבל מספיק כדי שנבחין בזה. בשתי המכוניות נתקלנו בתופעה זהה בה ההגה אינו ממורכז. קרי הוא מצביע ישר אבל הסימון האדום בראשו נוטה מעט לשמאל.
עוד ענייני שימושיות, הראות החוצה בפיג'ו טובה מעט יותר מאשר בקליאו, למרות שגם היא סובלת מקורות C עבות, גם מראות הצד שלה טובות מעט יותר. הדלתות למושב האחורי של הקליאו הופכות אותה לכאורה למתאימה יותר לשימוש משפחתי (פירוט על "לכאורה" בהמשך), אם כי המושב האחורי עצמו לא מאוד מרווח. לשתי המכונית תאי מטען בינוניים בגודלם. זה של הפיג'ו עם 311 ליטרים וברנו 300 ליטרים.
שתי המכוניות האלו מציגות את המערך הרגיל של בקרות היציבות והאחיזה. שום מערכת בטיחות מתקדמת לא תמצאו בשתי המכוניות הללו, שגם ככה פונות לנהג הנוהג. לרנו יש מערכת המדמה דיפרנציאל מוגבל החלקה אך רק ארבע כריות אוויר לעומת הפיג'ו עם שש.
עושות סיבוב
תנועה עירונית ובין עירונית מנהלתית מתחילה לספר את הסיפור של ההבדלים בין שתי המכוניות האלו. בעוד הפיג'ו נוקשה אבל בהחלט נסבלת בהתחשב בהיותה מכונית ספורטיבית, הקליאו נוקשה באופן קיצוני. היא רוטטת ורוטנת על כל קפל ושבר, מעבר רחוב משופע בפסי האטה הזכיר לאחד הבוחנים עיסוי תאילנדי מרובה חבטות.
פעולת המצמד בפיג'ו רכה ונעימה, קל מאוד לחיות איתה גם בעומסי תנועה. לעומתה התיבה כפולת המצמד בקליאו הפגינה פעולה לא רהוטה במיוחד, לעיתים גסה בהעברות הילוכים במהירות איטית בעיר. שתיהן רועשות ולא נעימות במהירויות שיוט, ב-120 קמ"ש וצפונה הרעש בהן נוכח, מטריד ממש. הקליאו עם חתך צמיגים נמוך יותר וחישוק 18 אינץ' (לעומת 17 בפיג'ו) הוסיפה לזה גם רעשי כביש רמים.
אבל שני הסעיפים האלו הם ממש לא הישג נדרש כאשר מדובר במכוניות קטנות חמות, הכבישים המפותלים הם שדה הציד של השתיים ושם הן אמורות לפדות את ההבטחה הטמונה באותיות שצמודות לשמות שלהן.
רגע לפני שהפנינו את החרטום לכביש סדום ערד, קפצנו למנחת הסמוך להשוואת תאוצות בין השתיים. ביציאה מהמקום הייתה זו הפיג'ו שמיהרה לברוח קדימה בעוד תיבת ההילוכים של הקליאו לוקחת את הזמן לשלב עצמה להילוך ולזנק קדימה. הפער נע בין מכונית למכונית וחצי בין השתיים בתלוי בטיב תפעול התיבה הידנית. לעומת זאת, כאשר יצאנו מהמקום תוך שימוש בבקרת הזינוק, המעבירה את השליטה בסל"ד לידי המחשב והנהג רק צריך לשחרר את הבלמים, ידה של הקליאו הייתה על העליונה עם ביצוע עקבי ופער של כרבע עד חצי מכונית על פני הפיג'ו. כך או כך, אנחנו מקווים עבור המכוניות, המכלולים שלהן והארנקים של בעליהן שזה לא אופי הפעולה היומי שמצפה להן.
בכבישים המפותלים ההבדלים היסודיים בין שתי המכונית האלו לא יכלו להיות גדולים יותר. זה מתחיל באופי השונה מאוד של אספקת הכוח מהמנועים שלהן. זה של ה-208 לניארי, נבנה בהדרגתיות ובצורה עגולה לאורך כל טווח הסל"ד, זה של הקליאו מעניק תחושה שהוא "סגור" במצב הרגיל ורק עם מעבר למצב ה-RS, שמחדד את תגובת המצערת, מחדד את תגובת ההגה ומקצר את זמני העברות ההילוכים היא פתאום מתעוררת ומתפרצת קדימה בתגובות חדות לכל שינוי בעוצמת הלחיצה, גז ביניים ובק-פיירים קטנים עם הורדת הילוכים ונוכחות ווקאלית מורגשת הרבה יותר. אגב, הצליל שלו, בסל"ד הנמוך הוא בשרני ונעים, אך ככל שמטפסים למעלה הוא הופך למתכתי.
את תחילת הנהיגה בכבישים המפותלים אני עושה בקליאו RS טרופי. כבר מההתחלה וככל שעולה הקצב מפניה לפניה, הקליאו מוכיחה שהיא אמת המידה והסמן הימני בכל הקשור למכונת נהיגה בסגמנט הזה. הבולמים המוקשחים, יחד עם השלדה המחוזקת, ההנמכה של מרכז הכובד שמחוברים לכביש דרך רביעיית צמיגי מישלן פיילוט ספורט מייצרים מכונה מאוד מושחזת שפשוט דבוקה לאספלט. ההגה חד ומדויק, המשקל שלו טוב מאוד וכל הפנייה שלו מציירת turn-in חד ומצוין. ברגע שהיא מכניסה את האף פנימה היא פשוט נועצת ציפורני גומי בכביש ומהרגע שהנהג מצביע על היציאה מהפניה היא דוהרת אל הנקודה הנבחרת בנחישות. המערכת שמדמה דיפרנציאל מוגבל החלקה מאפשרת להעמיס כוח ולהתחיל לגדוש סוסים בלי להפריע לקו הפנייה. הנקודה החלשה שלה הבלמים. במכונית המבחן האופי שלהם היא פשוט ON/OFF בלי הדרגתיות, רגש או יכולת לשלוט במינון שלהם בצורה שפשוט גרעה המון מהיכולת למצות את הפוטנציאל שלה. רעידות שהופיעו בבלימות חזקות מעלות את האפשרות שהם לא היו במיטבם.
משם אני מדלג למושב של הפיג'ו 208GTI, אוי, כל כך מהר היא מזכירה לך מה אתה אוהב במכוניות מהסוג הזה. ההגה מהיר, חד ומדויק והמשקל שלו טבעי למרות התגבור החשמלי. הבולמים שלה, שבנהיגה הראשונה בה היו הדוקים ומדויקים פתאום מקבלים פרספקטיבה אחרת לגמרי אחרי הבליץ בקליאו. זוויות הגלגול שלה הרבה יותר נוכחות ופתאום כניסה לפניה תחת בלימה חריפה מלווה בהרבה יותר תנועה על ציר הרוחב. לעומת הקליאו שפשוט רוצה תזרוק אותה פנימה לתוך הסיבוב בלי יותר מדי חוכמות, ה-GTI דורשת נהיגה הרבה יותר נקיה וטכנית. זה לא שהיא מתקשה עם נהיגה אגרסיבית אבל התגמול לנהג החלק והמדויק טוב הרבה יותר. היא מאפשרת "לפלרטט" עם האחיזה שלה בעזרת העברות משקל ובלימה והרבה פחות מתמסרת מהקליאו. הבלמים כאן מצוינים בפני עצמם ובולטים לטובה עוד יותר לעומת אלו של הקליאו, המון היזון חוזר ורגש מאפשרים לייצר מינון מדויק יותר של עוצמת הבלימה, מה שמשתלב מצוין עם ההעדפה שלה למינימום זעזועים ונהיגה זורמת. לחובתה נרשם מהלך ידית ההילוכים, שחסר את ה"קליקיות" המדויקת שאנחנו אוהבים בתיבות כאלו.
על הדבש ועל העוקץ
הגענו לסיום יום המבחן הזה כשיש לפנינו שתי מכוניות שעל הנייר היו אמורות להיות קרובות מאוד, לפחות בהיבט הדינאמי והתגלו כשתי מכונות שונות לגמרי. אם נחזור לרגע לשורשים של המכוניות האלו, הקליאו היא מכונית ספורט שחיה בגוף של סופר מיני, ה-208 היא סופר מיני עם נשמה ספורטיבית.
קליאו RS טרופי היא פשוט מכונת מלחמה שיוצאת לכבוש כל כביש מפותל כשהיא מגיעה משוחה בצבעי קרב ולא לוקחת שבויים. יש לה פחות או יותר את כל ארסנל האמל"ח שסופר מיני חמה יכולה להתחמש בו. מצד שני, למרות חמש הדלתות, היא גובה מחיר גבוה, גבוה מאוד בשימוש היומיומי. פרקטיות או לא, היא נוקשה, לא מעודנת בנסיעה שלה, רועשת וגסה. אם אתם גרים קרוב למסלול מירוצים או כביש מפותל בו תוכלו למצות את היכולות הגבוהות שלה, זה יהיה שווה את זה, אם לא אתם חייבים להיות מאוד, אבל מאוד נחושים בהחלטה לקנות אותה.
ב-208GTI אמנם מקריבים מושב אחורי, "נאלצים" להשתמש בתיבת ההילוכים ומקבלים מכונה שכנראה תהייה איטית יותר מנקודה לנקודה והרבה פחות מושחזת. אבל כחבילה שצריך גם לחיות איתה בין סופ"ש לסופ"ש אנחנו נוטים להעדיף אותה.
בקיזוז צריכת הדלק הזהה של השתיים ביום המבחן שעמדה על 9.5 בקליאו ו-9.4 ב-208, והאחריות הזהה לשתי המכונית העומדת על שלוש שנים ו-100 אלף קילומטרים, אנחנו נשארים עם תג המחיר.
הקליאו RS טרופי עולה 166 אלף שקלים ובהתחשב ברמת היכולת, המערכות והאבזור שלה היא תמורה טובה מאוד למחיר. אבל הפיג'ו עם יכולת לספק חיי יומיום נוחים יותר ופשרות לא גדולות מדי ברמת ההנאה עולה 135 אלף שקלים והיא כבר ממש תמחור מצוין שמוסיף משקל כלכלי לבחירה בה כמנצחת.
על הצד הטכני - נתונים:
