שושלת: שברולט בל איר 51' פוגשת שברולט אימפלה חדשה

פסטורליה ארץ ישראלית ליוותה את המפגש של חיים לויט והבל איר 51' שלו איתי ועם האימפלה החדשה. ליד גינה מוצלת וירוקה בלב כבר אז"ר, בפינה מאחורי צרכניה קטנה בתפאורה שכנראה לא השתנתה הרבה מאז שהגברת בבורדו הסתובבה כגבירה בכבישי ישראל. אבל מעבר לציוץ הציפורים אי אפשר היה שלא לשמוע את הרחש הבלתי פוסק של אלפי מכוניות שחולפות לא רחוק מאיתנו, אלפי מכוניות שהן רק חלקיק מכ-3 מיליון כלי רכב שכיום מתגלגלים על הכבישים בישראל.

רובן חדישות, מאובזרות, טכנולוגיות, בטחות ומתקדמות עשרות מונים ביחס לשברולט של חיים. למעשה, כאשר רוצים להבין את הפער בינה לבין האחרות צריך לעבור לא על מה שמחבר – אלא על המפריד.

קחו את האימפלה החדשה שהבאנו למפגש הזה, לעומתה בבל איר אין הגה כוח, תגבור למעצורי התוף, חלונות חשמל, חגורות בטיחות ואפילו המאותתים לא חוזרים בעצמם, אין לה הזרקה, קסנון ובטח לא נורות לד, המראות באימפלה משפילות זווית בשילוב להילוך אחורי להקלה על כניסה לחניה, לבל אייר ב-1951 לא היו מראות כלל... מה שכן, את שתיהן מניעים בלחיצת כפתור.

אבל על מה שאין לה ברשימת האבזור, היא מחפה בחוויה של נהיגה אחרת לגמרי.

קשה להסתכל על שתי המכוניות האלו ואפילו לדמיין שהן מגיעות מאותו בית. לבל אייר עיצוב שהוא תמצית אמריקה של תחילת שנות החמישים, פתח עידן הסילון, ארצות הברית שנכנסת לעידן שפע מסחרר של כבישים מהירים, פרברים, דיינרים שטופי ניאון ומוזיקת טוויסט ורוקנרול. העיצוב שלה בטוח בעצמו, נינוח במקום שלה כמכונית שהייתה הגלגלים של האומה הגדולה והחזקה בעולם. האימפלה לעומת זאת, על אף הרושם שהיא משרה בפני עצמה, נראית כל כך מתאמצת ליד הקשישה בת ה-65. זו שברולט של אומה שהבכורה וההובלה העולמית כבר נשמטת מידיה, שהגודל הפיזי הוא שריד אחרון לתפארתה. היא מכונית שמבליטה בתי גלגל אחוריים אך בעלת הנעה קדמית. היא מכונית שמנסה לאזן בין שימור מורשת לבין הצורך להיות עדכנית אל מול תחרות שהולכת ומחריפה.

הפער נמשך לתאי הנוסעים שלהם, למתקדמים שבמטוסים בשנות ה-50 כנראה שאין את כמות המתגים, המערכות והחוגות כמו לאימפלה החדשה. לכל מקום אליו מגיעות האצבעות הן יפגשו בלחצן, צג, מתג שמפעילים מנועים חשמליים חרישיים – היא תא הנוסעים שרק חלמו עליו בימים בהם הבל איר הזו עמדה באולמות התצוגה. בבל איר, על ספסלי הבד שמשמשים כמושבים המצב הפוך לגמרי. המידע בלוח המחוונים בסיסי, שעון הזמן עצמו אנלוגי ומכאני (דורש מתיחת קפיץ כדי לעבוד). אולי זו הסיבה שלי לקח מעט מאוד זמן להתאקלם פה ולצאת לדרך בעוד חיים באימפלה מגשש אחר כפתורי כיוון המראות, כיוון ההגה החשמלי, המיזוג, האורות ובכלל להבין איפה המכונית מתחילה או נגמרת.

אנחנו מתחילים לנסוע, חיים עוזר לי למצוא את ההילוכים עם המנוף, ובריקוד הייחודי רק למכונית קשישה ובעליה המכירים זה את זה מצליח למצוא בכל פעם את ההילוך הנכון. קצת מצערת והמכונית מתחילה להתגלגל קדימה בקלילות, אולי להתגלגל היא לא המילה המתאימה, היא יותר מתחילה להפליג קדימה – לא מהר, אבל בנחישות ובביטחון שבאים עם הגיל. אני מאוד מרוצה מהזינוק המוצלח כאשר חיים מצנן את ההתלהבות ומציין כבדרך אגב, שיש לה כל כך הרבה מומנט, שהוא מעדיף לזנק בהילוך השני. בתוך כמה מטרים של האצה צריך באמת כבר לשלב להילוך השני ושוב חיים מניע את ידית ההילוכים למקום ואנחנו מתגלגלים ברחובות הכפריים והשקטים.

הגודל של הבל איר מתחרה רק בשם המלא של המכונית הזו, שברולט בל איר הארטופ קופה. אבל למרות שהיא משתרעת על פני חמישה מטרים ורוחב של כ-190 ס"מ – קל מאוד לנווט אותה – הראות החוצה מצוינת מכסה המנוע והכנפיים מלפנים ומאחור משרטטות בבירור היכן המכונית מתחילה ונגמרת, ברור לי למה היא הייתה אחת הבחירות הבכירות עבור עקרות הבית של הפרברים (אם כי עם הגה כל כך כבד, שיהיו בריאות, בטח היו להן ידיים חזקות מאוד). סיבוב הראש לאחור ואני בוהה בזנב הארוך עם סרח העודף שלו מתנדנד במרחק.

באימפלה חיים עובר חוויה שונה מאוד, האורך אותו אורך פחות או יותר, אבל התחושה בפנים, הוא מציין הרבה פחות מרווחת. אבל תא הנוסעים מרשים מאוד, ובנהיגה קצרה אנחנו בקושי מספיקים לכסות שני שלישים מהמערכות והתוספות, שלא לדבר על להכיר אותן לפרטיהן.

בעוד בבל איר המכלולים עובדים כאילו באיזור זמן מנותק משלהם, עם תגובות איטיות להפליא, האימפלה תזזיתית ומגיבה בחדות לכל פקודת האצה, בלימה, או סטייה הצידה. היא עדיין לא מותחת את השרירים במהירויות שהבל איר יכולה להגיע אליהן ביבשה רק כאשר היא מובלת על גבי משאית מהירה מאוד.

כי למרות הנפחים הדומים של המנועים; 3.5 ליטרים בבל איר ו-3.6 ליטרים באימפלה, יש תהום טכנולוגית אדירה ביניהם. זה שבבל איר בנפח 3.5 ליטר בו ששת הצילנדרים בטור, הוציא בשיאו 105 סוסים וכ-24 קג"מ. האימפלה עם נפח דומה, 3.6 ליטר וגם לה שישה צילינדרים, אבל כאן נגמר הדמיון. הם בתצורת V, בעלי תזמון שסתומים משתנה, ההספק הוא 305 כ"ס ו-36.4 קג"מ. זה ההבדל במספרים, על הכביש הוא הרבה יותר.

ששת הצילינדרים בבל איר מפמפמים את דרכם במעלה ומורד בלוק המנוע בקצב שאפשר ממש לשמוע, הם שיר הלל לתפיסת עולם של איטיות נינוחה, "איני מבין בשום פנים לאן כולם ממהרים, ריצה לקראת השד יודע מה" – אומר ליפא העגלון בשיר. האימפלה סוערת, נוהמת רוגשת וחדה – ומה ליפא העגלון היה אומר על זה?

אבל על כל חוסר במדדים מדידים מפצה הבל איר במלוא החופן קסם אישי, קסם שמהלך על מי שמתיישב מאחורי ההגה שלה ומשחרר את בלם היד ויחד איתו את כל רעשי הרקע של העולם

אז יצאנו לחפש DNA משותף וחזרנו עם תובנות שהזמן עשה את שלו. לטובה או לרעה? עניין של השקפה. העולם המוטורי נמצא היום במקום שונה לחלוטין מזה שהיה בו בשנת 1951. כן, אנחנו עדיין משתמשים במכוניות שעושות שימוש במנועי בנזין ונעות על גבי כבישי אספלט, בניגוד לקפסולות המעופפות שהבטיחו לנו בירחוני המדע הפופולרי של שנות החמישים. אבל הן עושות את זה בצורה בטוחה, חסכונית, מהירה ונעימה יותר מבעבר. או כמו שהיטיב לתאר את זה חיים: "בבל איר יודעים בכל רגע מה קורה, באימפלה, גם עם כוח ואחיזת הכביש מרגישים מרוחקים".

השאלה האחרונה ששאלתי אותו אולי סיכמה את המפגש הזה בצורה הטובה ביותר: "האם בעוד 65 שנים האימפלה תעורר אצל אנשים את אותן אמוציות שמעוררת הבל איר?"

ניד הראש לשלילה, והחיוך הגאה של חיים היו תשובה נחרצת.