"מבחן השוואתי" הוא המינוח הכי לא נכון בסוג כזה של מבחנים. "מבחן דרכים" גם הוא לא בדיוק מינוח שמתאים כשבוחנים מכונית מודל 1970 מול אותו הדגם או ממשיכו, ממודל 2016.
לכן חשבתי ש"מבחן דורות" יהיה מינוח יותר נכון והוגן לסוג זה של השוואה.
את הרעיון למבחן הזה קיבלתי מעורך המגזין שלנו "האובטומוביל" בני הספל, לרגל אירוע משותף למועדון החמש ולמועדון פיאט לכבוד יומולדת 45 לפיאט 127.
להשיג את פיאט 500 החדשה, הייתה הבעיה הכי קלה. להשיג פיאט 500 אספנות, במצב טוב ושהבעלים שלה ייתן לי גם לנהוג בה, כבר היתה בעיה הרבה יותר גדולה. הטלתי את המשימה על בני הספל שחיש קל "גייס" את ירון וול מפתח תקווה שהסכים מיד לשתף פעולה.
וכך בבוקר לח בשנת תרל"ח התייצבתי במלאבס בביתו של ירון וול שניצב במרחק של 50 מטרים ממה שהיו פעם פרדסי הענק של אזור כפר גנים וכיום הוא פרויקט נדל"ן אחד עצום הקרוי כפר גנים ג', או ד', או ה'. השם ישמור מה שהולך שם. והאמת שהשם ישמור, כי הרוב שם בכלל חובשי כיפה סרוגה.
הכלה והקלה
ירון לקח אותי לחניית הבניין כדי לראות מקרוב את הכלה. הפיאט 500 החדשה היא מכונית מיני. היא לא קטנה ומבוססת על הפלטפורמה של הפיאט פנדה הקטנה. אחרי נהיגה של כמעט יום שלם, יום קודם למבחן, כשיצאתי מהפיאט 500 החדשה והקטנה, הפיאט 500 של יערון נראתה לי זערורית במידה בלתי אפשרית לבן אנוש להיכנס אליה.
ירון הניע את ה-500 הקטנה והמבריקה שלו במכה אחת ויצאנו לדרך, לחיפוש אתר צילומים למבחן. האמת היא שכאשר מציבים את האחת ליד השניה, התמונה לבדה מספרת את כל הסיפור של ההשוואה הבין-דורית הזו.
ה-500 המקורית היא מכונית זעירה, עם מנוע בנפח 500 סמ"ק ו-15-16 כ"ס מקוריים, שנוצרה באיטליה כדי לאפשר בה תנועה חופשית וזריזה בסמטאות הצרות של הכפרים והרבעים העתיקים בערי איטליה. אחרי ה-500 יצאה לכבישים ה-600 עם מרכב מעט גדול יותר, עגול יותר ונפח מנוע "משודרג" ב-100 סמ"ק מלאים ועוד 4-5 סוסים איטלקיים צוהלים.
לישראל הגיעו מעט מאד פיאט 500 והרבה יותר פיאט 600 ומרבית האנשים שלא ממש מבינים ברכב, מבלבלים בין השתיים.
כאשר עורכים מבחן דורות שכזה, המטלה הראשונה של הכותב היא לחפש את ה-DNA של המכונית המקורית (האספנות) במכונית החדישה. לעיתים חיפוש ה-DNA הוא קשה. קשה כי מדובר במכוניות שונות לגמרי מבחינה מכנית, שונות לחלוטין בעיצוב ולעיתים, חוץ משם היצרן, לא נושאות אפילו את אותו שם הדגם.
במקרה שלפנינו, נראה היה שלמרות הבדל של 46 שנים בין השתיים, ה-DNA כאילו פשוט "קפץ" משנת 1970 היישר לדגם של 2016. למרות הבדלי הגדלים וההבדל העצום בטכנולוגיה והמינוע, גם מי שלא מבין בכלל במכוניות יבין מיד שמדובר בסבתא ובנכדתה שנראות דומות להדהים.
פולקסווגן הייתה הראשונה לקפוץ למים העמוקים של מכוניות הרטרו כאשר הוציאה לשוק את הגרסה המחודשת לחיפושית האייקונית. ארנולד שוורצנגר היה מהראשונים להזמין לעצמו אחת. השנייה שזינקה לבריכת הרטרו היתה ב.מ.וו. עם המיני החדשה. כשאמרתי קודם "מים עמוקים", התכוונתי לכך שפולקסווגן עצמה טבעה במים העמוקים של בריכת הרטרו שהיא עצמה בנתה, כשהחיפושית שיצאה לשוק הייתה יקרה מאוד ולא הצליחה לחדור לשוק באופן מאסיבי. דווקא המיני שהגיעה מבית היוקרה של ב.מ.וו. צפה יפה מאד בבריכה והצליחה מאד בשווקים.
לפיאט היו נעלים גדולות מאד להיכנס אליהן; גם של ה-500 המקורית שהייתה הצלחה גדולה, גם להראות שכל מה שב.מ.וו. יודעת לעשות, פיאט תעשה לא פחות טוב וגם להיזהר שלא לטבוע בביצה של הכישלון של החיפושית החדשה של אז.
התוצאה מדברת בעד עצמה. פיאט יצאה מהניסיון הזה עם הצלחה פנומינאלית. הצלחה עצומה בכל השווקים אליה נכנסה ה-500 החדשה. את ההצלחה הזו אתם יכולים לראות גם בשוק הישראלי המוצף במכוניות פיאט 500 מכל דגם, צבע, רמת גימור והספקי מנוע וזה בדיוק סוד ההצלחה של פיאט.
על בסיס הפיאט פנדה, הם עיצבו מכונית שמבחוץ דומה מאד, עד זהה לפיאט 500 המקורית, אך עם מגוון גדול של מנועים, הספקים, רמות גימור ועוד. בקיצור, "פיאט 500 לכל אחד". אם המיני החדשה נתפסת כ"רכב נשי" ותראו בעיקר נשים מפונפנות מהמאיון העליון, או את בנותיהן ומעט מאד גברים, הרי שפיאט הצליחה לייצר 500 לכל אחד. הדגמים הבסיסיים נכנסו בהצלחה לחברות השכרה, הדגמים היותר מאובזרים נכנסו היטב לשוק הנשי וסדרת האבארט וה-"500 טריבוטו" או ה"959" נתפסו היטב כמכוניות "חמות" וספורטיביות, מה שחיבר אל ה-500 את הגברים בקלות רבה.
בחזרה למקורות
המנוע הזעיר יושב מאחור ומניע את הגלגלים האחוריים. ההגה דקיק מאד ותיבת הילוכים ידנית של 4 הילוכים בלבד. "לוח המחוונים" הוא בכלל לא "לוח", אלא מחוון אחד קטן ועגול הכולל את מד האוץ, מד קילומטרים ו....זהו! אין שעון דלק, אלא נורה אדומה שבתחילה נדלקת חלש וככל שהדלק הולך ואוזל, האור הולך ומתחזק.
מזגן? רדיו? מחשב דרך? הצחקתם אותי. אה, כן, יש לה הגה כוח צריך הרבה כוח כדי לסובב אותו.
כיסא הנהג לא מתכוונן לשום כיוון וכך הייתי צריך לבצע תעלול אקרובטי כדי לדחוס את כל ה-1.86 מ' שלי למושב הנהג. תקרת הרכב עשויה בד/סקאיי נפתח ומאפשר, למעשה תקשור ישיר עם היושב במרומים. ראשי כמעט ויצא החוצה מהגג הנפתח. אבל רק מעט.
התנעת ה-500 המקורית לא נעשית דרך המפתח במתג ההצתה, אלא ע"י משיכת מנוף קטן הנמצא בין המושבים הקדמיים על רצפת הרכב ודורש מיומנות מסוימת. אז את ההתנעה השארתי לירון ולאחר שהניע בעבורי את ה-500 שלו, יצאנו לדרך.
הזיעה הקרה שעלתה על מצחו של ירון הוכיחה כמה הוא חרד לכך שמישהו אחר נוהג באהובתו. ירון לא ידע מה רמת המיומנות שלי בגיר ידני ומה רמת העדינות שלי בתפעול מכללים של מכונית בת 46. לזכותו ייאמר שהוא לא הוציא הגה מהפה, הזיע בשקט וחיכה. רק כדי להבין אחרי 200 מטרים שאין ממה לחשוש. יצאנו לדרך תוך החלפת הילוכים קלה, הרוח שנכנסה מהגג הפתוח השתעשעה בשיער שלי ועל הכביש הפתוח האצנו עד למהירות שיא של 70 קמ"ש. ה-500 הזקנה לא תיתן יותר מזה ואולי כן, אבל זו בדיוק הנקודה שבה לא רציתי לנסות שוב את כישורי ההזעה של ירון. איזה כייף, כמה אופי. אפילו קולו של המנוע מאחורי המושב האחורי, גרם לי לאושר רב. מה שכן, בגלל הסל"ד הגבוה, או,שמא, בגלל המנוע הרועש, חיפשתי כל הזמן את ההילוך החמישי והוא, הפרחח, לא היה שם.
מי שרצה לראות חיוך של דביל שהיה מרוח על פני בכל זמן הנסיעה היה צריך להיות שם איתנו, או לצפות בסרטון הוידאו שצילמתי.
ה-500 של ירון משופצת ומשוחזרת לעילא ולעילא. הצבע הכחול הכהה מבריק כאילו המכונית יצאה אתמול מאולם התצוגה. כל הניקלים במקומם, מראת הצד בצד הנהג נראית ומתפקדת מצוין, הפגושים במצב מעולה ואחרי כל נגיעה שלי ב-500 שלו, ירון אץ רץ עם סחבה כדי לנקות את השרידים שפראי האדם כמוני (או לצורך העניין כל מי שהוא לא ירון או הבן שלו) משאירים כטביעות אצבע על המכונית.
אהבתי את ה-500 של ירון. מאד אהבתי. נכון, הנהיגה בה, כמו כל מכונית אספנות מסוגה, היא סוג של עבודה, אבל טונות של אופי שיש למכונית הזו מכפרים על הכל.
כשיש לך בחניה פיצקל'ה ננסית בעלת אופי שכזו, ברמת שיחזור ושיפוץ שכזו, היא מגמדת את כל ספינות הענק ונושאות המטוסים האמריקאיות.
ה-500 קבריולה החדשה, לעומת מכוניתו של ירון, היא מכונית מודרנית עם ביצוע מבריק למכונית רטרו. מבחוץ היא נראית בדיוק כמו שפיאט 500 רטרו חדישה הייתה צריכה להיראות. מבפנים הדשבורד הוא, למעשה, חתיכת פלסטיק הצבועה בצבע הרכב כשמאחורי ההגה יש "לוח מחוונים" המעוצב כשעון אנאלוגי עגול וגדול שמזכיר את השעון האנאלוגי העגול והקטן שב-500 המקורית, רק בהבדל עצום מדובר במסך דיגיטלי שמקרין תמונה מדויקת להפליא של מד מהירות אנאלוגי ובתוך מרכזו של העיגול מוקרן כל המידע ממחשב הדרך, וכן נמצאים שם מדי חום המנוע והדלק.
בניגוד ל-500 אספנות, הגג של ה-500 קבריולה נפתח חשמלית לכל אורכו ועוד הרבה מעבר לכך, הוא נפתח עד אל מאחורי החלון האחורי. כשבדרך יש לו 3 "תחנות עצירה".
ב-500 החדשה, המנוע שוכן מלפנים ומניע את הגלגלים הקדמיים. מדובר במנוע גדול כמעט פי שניים וחצי משל ה-500 המקורית, מנוע מודרני בנפח 1200 סמ"ק, המפיק 69 כ"ס ומשודך לתיבת הילוכים רובוטית, בעלת מצמד יחיד, ופעולתה מציקה ומעצבנת במיוחד.
בגלל חישוקים בקוטר 14 אינץ' וצמיגים בחתך 45, וגם בגלל בסיס גלגלים קצרצר של 2.3 מ' בלבד, ה-500 החדשה קופצנית מעט בעיר.
ועם זאת, למרות תיבת ההילוכים המעצבנת (אני אישית הייתי בוחר בתיבת הילוכים ידנית) והקופצנות המסוימת בעיר, ה-500 קבריולה, היא מכונית מקסימה, מלאת אופי ומושכת מבטים וסימוני "לייק" מעוברי אורח ונהגים הנוסעים לצדך.
נתתי לירון וול לנהוג מעט ב-500 החדשה , כדי לקבל את חוות דעתו על פער הדורות.
לאחר נהיגה לא ארוכה, שלף ירון משפט קצר שהיה פסק דין חד משמעי להשוואת הדורות: "זו לא פיאט 500. זה אוטו". בהתייחס לתיבת ההילוכים הרובוטית, סיכם ירון "הגיר לא כל-כך נורא. מציק קצת, אבל לא נורא". לגבי נוחות הנסיעה, בהשוואה לתחושת הקרש של ה-500 הישנה, הוסיף ירון: "הישיבה נוחה ובלימת הזעזועים טובה". ממש בסוף הנסיעה הוסיף ירון משפט מפתח שמסכם את דעתו על הפיאט 500 החדשה: "לבן שלי יש פיאט 500 חדשה". זה אומר הכל.
אז הנה, לאבא יש פיאט 500 מודל 1970(אגב, ביום יום הוא נוהג באלפא רומיאו) ולבן יש פיאט 500 חדשה. שני דורות, אותה מכונית, בפער של 45 שנים.
תודות: לירון וול, חבר מועדון החמש ובעל הפיאט 500 מודל 1970.