טריאל להמונים: איך נולדים אלופי רכיבה ונהיגה באיטליה?

הדיון הציבורי על הספורט המוטורי בישראל מתמקד תמיד בחוקים, תקנות, ביורוקרטיה ומלחמות אגו; ביקור מקרי בתחרות טריאל באיטליה המחיש לי, כיצד צריך לעשות את זה

טריאל ילדים באיטליה; (ניר בן טובים , יצרן, רמי גלבוע)
תחרויות טריאל נערכות בשטחים פתוחים ואולמות סגורים. כאן מתרחשת התחרות ממש במרכז העיר (צילום: רמי גלבוע)

כיכר השוק של העיירה Fassa הייתה פעילה יותר מכפי שאפשר היה לצפות ביום ראשון בבוקר; הכיכר השלווה הייתה גדושה בטריילרים, אוהלים מתקפלים, אנשים מסתובבים בניחותא... באופן נורמלי הייתי אומר שכך נראה יום שוק באיטליה, אבל ניחוח תוספי הדלק הבהיר לי שמתרחש כאן אירוע מוטורי. לא הייתה זו אליפות אירופה, גם לא ליגת-על באיטליה. המשתתפים נראו ככפריים ממרגלות הרי הדולומיטים, חלקם צעירים המתחרים כ'בני נוער', המבוגרים התחרו בקטגוריית 'סניורים'.

תחרויות טריאל מתבססות על מעבר מכשולים הפזורים ביערות אבל כדי להנגיש את הספורט לאוכלוסייה, נבנה בכיכר העיר מצבור מכשולים שיאפשרו לתושבים לצפות בהתרחשות; גזעים בגובה אדם, קוביות בטון, דגלונים המסמנים היכן חייב המתחרה לעבור עם אופנוע הטריאל. האירוע היה רגוע ופרובינציאלי, אבל מה שמשך את תשומת ליבי היה מתחם מכשולים קטן שהיה צמוד למתחם האופנוענים. מי שהתמודד עם גזעי העץ וקוביות הבטון היו ילדי העיירה והכפרים הסמוכים, שרכבו על אופני טריאל קטנים.

טריאל ילדים באיטליה; (ניר בן טובים , יצרן, רמי גלבוע)
באופניים על רקע הדולומיטים, אולי זה הצ'מפיון הבא של איטליה?

חלק מהילדים היו בגיל 10-8, מהוססים ומדוושים סביב המכשולים; בני 12-14 כבר היו מלאי מרץ ורוח קרב. הם דילגו על הגזעים, דיוושו על חוט השערה, הם לבשו בבגדי רכיבה ייעודיים... התבוננתי בהם בקנאה. קנאה על כך שילד איטלקי יכול לרכוש אופני טריאל בגרוש-וחצי, לחבוש קסדה ולצאת להתחרות בצמוד לאופנוענים הבוגרים. הייתה זו דוגמא נפלאה לדרך שבה גדלים אלופי ספורט מטורי בעולם הגדול – בלי טקסים ובלי דרמה, בלי חוקי ספורט וניידות כיבוי ופיזור הפגנות, בלי פקחי רש"ט המאשרים כל הזזת רגב אדמה... מעורר קינאה.

על רקע זה גדלו אופנוענים ענקיים כמו ולנטינו רוסי, נהגי ראלי כמו מאסימו ביאסיון, או דיאגו בוסיס שהחל את דרכו כרוכב אופני טריאל, בדיוק כמו הנערים בכיכר העיר – והפך להיות אלוף איטליה לאופנועי טריאל. גם אצלנו יש צעירים העושים את צעדיהם הראשונים במוטוקרוס וקרטינג, אבל איך אפשר בכלל להשוות? רישיונות וביטוחים, תקנות ומגבלות, אישורים וביורוקרטיות... האם זה פלא, לראות את ספורטאינו המוטוריים נמלטים אל מעבר לים? ואם כך עושים הבוגרים והמבוססים, איך יתחיל ילד או נער ישראלי, להתחרות במסגרת נינוחה שאינה דורשת השקעות ענק? ממש מבאס.

טריאל ילדים באיטליה; (ניר בן טובים , יצרן, רמי גלבוע)

מעגל הקסמים הישראלי אינו מעודד הצטרפות של מתחרים חדשים. למבוגרים נמאס להשקיע ערימות כסף כדי להשתתף בשלושה מרוצים בשנה, או לחכות להתבססותו (אינשאללה, בקרוב) של המסלול הגלמוד והנכסף בפצאל. כך אנו מחמיצים פעילות חינוכית ואתגרית, המוערכת ומטופחת ברחבי העולם הנאור – וגם אצל שכנותינו הקרובות. לצערי, אין לי היום קריאה נרגשת למוסדות או למתחרים, או לשרת התרבות והספורט; היום אני מצטרף למקוננים ולמקנאים בתושבי מדינות נאורות, שאינן חושבות כי ספורט מוטורי הוא עיסוק של חוליגאנים.

טריאל ילדים באיטליה; (ניר בן טובים , יצרן, רמי גלבוע)
טריאל ילדים באיטליה; (ניר בן טובים , יצרן, רמי גלבוע)
טריאל ילדים באיטליה; (ניר בן טובים , יצרן, רמי גלבוע)