לפני חמש שנים, עלה בחור צעיר לאוטובוס בדרכו לטבריה. כעבור דקות ספורות, בשל התנהגות קלוקלת, נאלץ להעיר ליושבים מאחוריו, שני בחורים צעירים, כי יפסיקו תיכף ומייד לבעוט במושב. השניים, נערים בגיל ההתבגרות דחפו פעם אחר פעם את משענת הראש אך חרף כל בקשותיו, הם המשיכו בשלהם, כאשר באחת מן הפעמים, אחד מהצעירים הניף את ידו לעבר הנוסע, ואיים עליו.
נהג האוטובוס שהבחין במתרחש ביקש מבחורים להפסיק, אך משהבין כי אין בכוונתם לעשות כן, הוא אמר לנוסע שהותקף כי מוטב שיעבור מקום. בדרכו לעבר חלקו האחורי של הרכב, הוא נתקל בהם שוב, כאשר הפעם, הבחור הצעיר איים שוב על הנוסע אך לא הסתפק בכך - אלא גם עשה תנועת שיסוף גרון.
נדמה היה כי בזה תמה ההתרחשות. אך כעבור עשר דקות קמו שני הצעירים ממקומם, ניגשו לנוסע והחלו להכותו באגרופים. כתוצאה מהמהלומות שהוא ספג נאלצו לפנותו לבית החולים לקבלת טיפול רפואי. נגד השניים הוגש כמובן כתב אישום בגין עבירות של תקיפה ואיומים. איך ייתכן כי בנסיבות כה חמורות, מחליט בית המשפט לגזור על העברייניים עבודות שירות - ואינו שולח אותם לחשוב על מעשיהם מאחורי סורג ובריח?
זו לא פרחחות, זו עבריינות
הנחמה היחידה בסיפור היא כי בנוסף לכתב האישום שהגישה המדינה נגד הבחורים, החליט הנפגע להגיש גם תביעת נזיקין בגין מכלול הנזקים, הפיזיים והנפשיים שהאירועים גרמו לו. לא היה מדובר על חבלות קשות בפניו, אלא על טראומה של ממש שהאירוע הותיר בו. ואולם, במקום להודות על טעותם, לבקש את מחילתו ולבקש מבית המשפט כי יקל עימם נוכח בקשת הסליחה, העדיפו השניים לטעון כי האלימות בה נקטו היא פועל יוצא של הוויכוח שניהלו מולו. הוא הקניט אותנו הם טענו, כך שהתנהגותו היא שהובילה לתגובה האלימה.
בית המשפט כמובן "גלגל את השניים מכל המדרגות". כב' השופטת קרן אניספלד מבית משפט השלום בחדרה פסקה כי "לא זו בלבד שיש במסכת עובדתית זו שהוכרעה בהליך הפלילי כדי לשלול כל אשם תורם מצד התובע, אלא שהיא מעידה על חומרת מעשיהם של הנתבעים ועל היותם חמומי מזג שאינם יודעים לכבוש את יצרם, באופן שהביא לחלקו השני של האירוע, בו הותקף התובע ונחבל בגופו".
לדבריה, התובע דווקא ניסה למנוע בכל דרך את הדרדרות המצב והתרחק מן הנתבעים; "בכך צריך היה המגע בין הצדדים לבוא לידי סיומו. אלא שהנתבעים לא נענו לכך והפיחו רוח חיים באירוע שגווע והסתיים, תוך הגעה אל מקום מושבו של התובע באחורי האוטובוס בצוותא ותקיפתו בצוותא. נובע מכך שאירוע התקיפה, שהתרחש בחלק השני של האירוע, נבע כל-כולו מאשמם של הנתבעים, ללא כל התגרות מצד התובע שעשויה לכונן אשם תורם". בסופו של יום קבעה השופטת כי שני הנתבעים ישלמו סה"כ 40,000 שקלים כפיצוי לתובע, לרבות הוצאות משפט.
עו"ד אסף ורשה, מומחה בדיני נזיקין: גובה הפיצוי שמשולם לתובע מתבסס בין היתר על האסמכתאות שמעידות על היקף פגיעתו. פסק הדין שולח מסר מאוד ברור כי להרמת יד ולתקיפה יש מחיר, אותו בית המשפט לא מהסס להשית על התוקף. אין מקום לוותר לתוקף ויש למצות את הדין בכל האפשרויות שעומדות לרשות הנתבע. פיצוי כספי אומנם לא ימחק את הצלקת הנפשית שהותיר האירוע, אך יסייע לנפגע בדרכים אחרות.