חלום חמוץ-מתוק: הישראלים הנועזים במירוץ המפרך בארה"ב

סטילס ו-וידאו: בני דויטש
צילומים נוספים: Daniel Markovski

תארו לעצמכם נהיגה רצופה מהחרמון ועד אילת; ה-Waze אומר שזה לוקח חמש וחצי שעות על כביש 90, נסיעה מעייפת, משעממת, אפילו מסוכנת לנהיגה בלי הפסקה. עכשיו תכפילו את המרחק פי שניים, פי שלושה ואף יותר. הגדילו את זמן הנהיגה פי שש, בנהיגת שטח תובענית של 1850 קילומטרים, באמפים קטלניים, ענני פודרה ונהיגה רצופה אל תוך הלילה. אין הפסקות קפה ואין מזגן, אין מוסיקה אבל יש רעש נוראי ורעידות בלתי פוסקות, במדבר עוין המשליך עליכם אבק, רוח מקפיאה, חום יוקד, חצץ, ברחשים... איני יודע מה איתכם אבל אני לא מסוגל לדמיין לעצמי את גודל האתגר הפיזי והמנטלי שעברו חברי הצוות, שזינקו לבאחה-1000.

שלושת הנהגים חשבו שהם יודעים לקראת מה הם הולכים ובכל זאת, הם טסו חצי עולם כדי להתייצב על קו הזינוק ב-Ensenada, מקסיקו. הם יצאו להגשים חלום של שנים, התארגנו, התאמנו, והנה הם כאן – טסים דרומה בין משוכות הקקטוסים של מקסיקו, חולקים את השביל עם אייקונים עולמיים כמו רובי גורדון ו-BJ בולדווין, מה עוד נבקש?

הזינוק מתוך הפייסטה העליזה ב-א?נס?נ?ד?ה היה חוויה מדליקה, אבל מהר מאוד התחלפו החגיגות במרתון הישרדות מתיש. חמש שעות לאחר הזינוק, ג'וי בירן עדיין אחז בהגה ו-יובל שיצר שקד על הניווט במושב הימני. הם כבר שכחו את התהפכות הרכב במייל מס' 8, ואת המקומיים שהחזירו אותם על הגלגלים, תוך דקה וחצי; השניות אותן בילו שכובים על הצד הכניסו אותם למיקוד, וסייעו בשמירת קצב יציב בהמשך הדרך. שמונים הקילומטרים הראשונים היו מרסקי איברים, אחד השבילים הזוועתיים ביותר בהם פגשו אי פעם; אבל לאחר מכן נפתחה הדרך, המתחרים התרחקו במקצת זה מזה, והאבק הכבד חלף עם הרוח. טרופי לייט מספר 6099 נשם לרווחה ורק ביקש לטרוף את השבילים האינסופיים. על לוח המעקב התחלנו לראות 'פיקים' של 90 ו-100 קמ"ש, נראה טוב.

במרוץ מרתון שכזה אתה נכנס לקצב מונוטוני לכאורה, ומשייט עם הרכב על פני המדבר האינסופי. העיניים ממוקדות בשביל, ומשני הצדדים מתערבלים מראות הדרך; קקטוסים דוקרניים, בקתות עזובות, אלפי מקסיקנים צוהלים המריעים למתחרים. כל כמה מיילים אתה חולף על פני רכב תקוע או הפוך בשולי הדרך, ובעמדת סיוע של צוותים אחרים... במייל 135 עצר הצוות לתדלוק מהיר. דקה וחצי הספיקה כדי להערות 32 גאלון בנזין אל המיכל, לחדש את מלאי החטיפים, והנה יוצאים להמשך הדרך. החלפת הנהגים הראשונה הייתה מתוכננת לשעה 21:00, בעוד 150 מייל.

בשש בערב כבר ירדה על הבאחה חשיכה כבדה. סוללת פנסי ה-KC ניקבה את הלילה, מאירה לפרקים בעל חיים תועה, או עוף דורס. התחושה הייתה שהצוות בודד בגלקסיה, אבל לא כך היה המצב. על כביש מספר 1 נעו דרומה רכבי הסיוע של קבוצת AST; שלושה רכבי סיוע טכני של ריק ג'ונסון (שהשכיר לחבורה את רכב המרוץ), ושני כלים בהם התניידו החבר'ה מישראל – עוזי כדורי המצטרף לכל הרפתקה, בני דויטש אשר על המצלמה, יובל כספי מ-LA, רונן ברגר מ-עין איילה. הארבעה התניידו בפורד אקספדישן ו-250F שכורים, מגישים סיוע מהיר לצוות הנהגים, מפנקים ומטפלים בכל בעיה ארגונית, ומסיעים את איש הצוות השלישי – בכל רגע נתון היו שני אנשי צוות ברכב המרוץ, השלישי ניסה לתפוס תנומה בין קטע נהיגה למשמרת ניווט.

גם צוות הליווי היה נתון במרתון מאתגר עם משמרות נהיגה של 14 שעות רצופות, בכבישים הדפוקים של מקסיקו. עבור עוזי כדורי, היה זה מרוץ בינלאומי ראשון; עוזי הצטרף לחבורה ברגע האחרון, והוא מאושר על שלא נשאר בישראל. עם צוות הסיוע הוא בילה שבוע שלם ברכבת שדים רגשית, דואג, פותר בעיות, מעודד, ומתמודד עם התסכול בסוף הדרך. החבר'ה לא הרימו ידיים, הוא אומר; זה האוטו שלא שרד את המסלול. אבל זו הייתה חוויה מדהימה של פעם בחיים, איזה כייף היה לקחת בה חלק!

השעות הארוכות עברו על אנשי הצוות בהתרגשות ופרצי אדרנלין, מרדף בלתי פוסק של רכבי הסיוע אחרי הטנדר, פגישות קצרצרות במקומות בהם חוצה מסלול המרוץ את הכביש. כך במקסיקו וכאן בישראל, היינו ממוגנטים אל קבוצת הווטסאפ הטראנס-אטלנטית, ואל לוח המעקב של מארגני המרוץ. אל תוך הלילה עקבנו אחר הנקודה הקטנה שנעה באיטיות מעצבנת על פני מפת המסלול. קבוצת הוואטסאפ התפוצצה מדיווחים וניתוחים; נלחצנו בכל פעם שירדה מהירות הנהיגה, שמחנו כאשר ראינו אותה מרצדת דרומה, והחלפנו חוויות ובדיחות. התקשורת עם הצוותים במקסיקו הייתה גרועה אבל כולנו חיינו את הרגע, הרגע של חברינו המגשימים את הפנטזיה של כולנו.

השעות חלפו לאט, וכך גם עשרות ומאות המיילים. המסלול היה קשה ותובעני (מנצח המרוץ הצהיר שהיה זה הבאחה התובעני ביותר מזה עשרות שנים) - סדרות אין סופיות של באמפים חוליים, "אמבטיות" אבק בעומק מטר וחצי, יערות של קקטוסים דוקרניים, שבילים שבורים ובולדרים המבקשים לפרק כל פיסת מתכת העוברת לידם. בקשר הפנים התחלפו הטונים בין שיחות פילוסופיות רגעיות על המרוץ והחיים, לבין קריאות אזהרה והוראות כיוון של הנווט. המתחרים רכשו הערכה והשתאות גדולה ליכולתו של הטנדר לספוג חבטות ומהלומות בלתי פוסקות, שיכוך מהמורות ועמידה בהתעללות קשה.

בבוקר היום השני האיט הערפל הכבד את התקדמות 6099# אבל עדיין, המספרים שיחקו לטובתם. לאחר כ- 28 שעות עבר הצוות הישראלי מעל 700 מייל, תוצאה המאפשרת להגיע לקו הסיום בתוך זמן הגג, 48 שעות מרגע הזינוק. שני הטרופי לייט הנוספים בקטגוריה כבר פרשו מהמרוץ, האחד התרסק על סלע אדיר, השני התהפך ופרש מהמרוץ. כל שנשאר לצוות הישראלי היה לשמור על קצב תנועה, להגיע ליעד והמדרגה הגבוהה של הפודיום תמתין להם עם נגינת 'התקווה'.

אבל "זה לא נגמר עד שזה לא נגמר" ובצהרי היום השני למרוץ, במייל 730, החליטה אחת משתי משאבות הדלק שמספיק לה. היא גמגמה קצרות, חרחרה את נשמתה לבורא, והשאירה את האחריות לאספקת הדלק על משאבה מספר 1. כך חשב ערן שישב מאחורי ההגה באותו רגע, אבל א?ל?ת המזל החליטה אחרת. משאבת הדלק השנייה כבר הייתה לוהטת, סתומה באבק, וזמנה קצוב. בקול גמגום מחליא נעצר הטנדר בשולי השביל, כאשר ג'וי וערן מנסים לתקן את התקלה בכוחות עצמם. מהר מאוד הבינו שזה לא עניין של תיקון דרך – צריך להזעיק את המכונאים, שיחליפו את המשאבות. באסה ענקית, השעון המשיך לתקתק, ומתחרים אחרים חולפים על פניהם לכיוון קו הסיום. שתיים בצהריים, חום מקסיקני, אבק, וקוצי קקטוס המתעופפים ברוח. זמזום ברחשים.

הטכנאים הגיעו אל הטנדר התקוע תשע שעות לאחר התקיעה. עוד שעתיים הלכו לאיבוד על התיקון עצמו, ואז הניע 6099 בקול רעם רענן. השעה הייתה 22:00 וחישוב מהיר הראה כי עוד יש סיכוי להגיע אל קו הסיום, בזמן. בכוחות מחודשים סחט ג'וי את המצערת, וטס בין משוכות הצבר כאילו אין מחר. אבל המחר הגיע מהר יותר מכפי שחשבו – 15 מייל מאוחר יותר שבקה תיבת ההילוכים האוטומטית, T350 שלא הייתה אמורה להתרגש מ-240 הסוסונים של הטרופי לייט.

עננה כבדה ירדה על באחה-קליפורניה, ועל קבוצת העוקבים הנלהבים בישראל; על לוח המעקב ראינו שרכב מספר 6099 'מתקדם' במהירות של 0:00 מייל לשעה, ואחר כך חזר להזדחל במהירות מייאשת – הגרירה לעיירה הסמוכה נמשכה ארבע שעות מבאסות, ושם כבר לא היה טעם להחליף או לתקן את תיבת ההילוכים. Game Over.

כל אותן שעות עקבנו אחרי נקודה נוספת שריצדה על לוח התוצאות, היה זה יובל שרון עם ה-ימאהה 1000Rss שלו. יובל, מבחירי סצנת הטרקטורונים בישראל, יצא לבאחה בנהיגת 'סולו', ללא נווט. ה-SBS הוכן ב-פניקס (אריזונה) והוכיח היטב את עצמו; מנועו אינו חזק במיוחד, אבל התמסורת הידנית מנצלת היטב את הכוח ובעיקר, היא אמינה יותר מהתמסורות הרציפות המקובלות בקטגוריה. יובל נהג 39:08 שעות, וניצח את הקטגוריה – שני המתחרים האחרים נשרו מהמרוץ, לאורך הדרך. כבוד!

בתשע השעות בהן המתין צוות 6099 לרכב החילוץ, וב-36 השעות הנדרשות כדי לחזור אל הציוויליזציה של קליפורניה, יש המון זמן לחשוב על כל מיני דברים. הדבר היחיד הברור הוא שהם רצו וגם יכלו לעמוד על הפודיום, אבל זה לא קרה. במבחן התוצאה היבש, לא הצליחו. מכאן מצב הרוח, האכזבה והתסכול שממקום מושבי הנוח בתל אביב, איני יכול להבין את גודלם. אבל בואו לא נשכח: 40% מ-405 המתחרים שזינקו למרוץ סיימו את המסלול על גרר, כולל קבוצות מולטי-מיליונריות של כוכבים כמו רובי גורדון ו-BJ בלדווין.

ומצד שני, היה כאן ניצחון אמיתי. ניצחונם של חולמי החלומות, של העקשנים, המשימתיים, אלה המוכנים לקחת סיכון ולהשקיע כסף וזמן, כדי לממש חלום ענקי. כמי שמעולם לא התייצב על קו זינוק של מרוץ כלשהוא, אני יודע ש-ג'וי בירן, ערן רייניש ויובל שיצר, הם גיבורים מוטוריים. הם לקחו סיכון גדול, נטשו את שגרת חייהם, ויצאו לקושש חוויות ואתגרים. עוצמת הסיפוק, השמחה, התגלית והתרוממות הרוח בה זכו, מצדיקות את הכל, וממתיקות את הגלולה המרה אותה בלעו בצהרי היום השני למרוץ. עכשיו צריך להמתין לשוך תימרות האבק, ולחזרה לכשרות. בהכירי את המתחרים ואת צוות הליווי העקשני שלהם, לא אתפלא למצוא אותם גם בשנה הבאה, ב- א?נס?נ?ד?ה הצוהלת.