הסיפור שלפנינו ארע בשנת 2011, כאשר בחור צעיר בן 16 עלה כבכל יום לאוטובוס בדרך לביתו מבית הספר. לטענתו הוא הניח את ידו על ידית הכיסא בחלק האחורי של האוטובוס אך כעבור שניה זה הרגיש כאב חד מפלח את ידו : אלמנט חד שבלט מהמושב חתך את פרק היד וגרם לו לפציעה של ממש. אולם איזה עצם יכול להימצא על ידית הכיסא? ואיך ייתכן כי דווקא הוא נחתך ממנו ואילו יתר הנוסעים יצאו ללא פגע? הבחור התקשה לתאר את טיב אותו מפגע, אלא תיאר אותו כקוץ שחתך את ידו ובלט לטענתו מחלקה הקדמי של הידית. ומהיכן הגיע הקוץ למושב? לאלוהים הפתרונים. והיכן התמונות של הקוץ? אין כאלו. הוא לא צילם או תיעד אותו.
היעדר ראיות של ממש לא מנעו מהצעיר להגיש תביעה כנגד חברת הביטוח בטענה כי הפציעה נגרמה בנסיבות כאלו שיש להכיר בה כתאונת דרכים. חברת הביטוח התעקשה כי התובע לא הביא ראיות מספקות לכך ואילו חברת ההסעות הבהירה כי היא אינה צריכה לשאת בחובת הפיצוי היות והתאונה ארעה בעת שהתיישב על הכיסא סיטואציה שעונה להגדרה של תאונת דרכים. הפסיקה קבעה כי יש לראות בכל תאונה שנגרמה בעת כניסה ויציאה מהרכב כאירוע שמזכה בקבלת פיצוי.
מי אחראי?
והיכן נהג האוטובוס? במהלך הדיון התברר שהתובע אמר לנהג, מיד לאחר הפציעה, כי נפצע מחלק חד שבידית האוטובוס אולם הנהג לא בדק את הכסא הספציפי עליו התישב התובע - לא ביום הארוע ולא בימים שלאחר מכן.
אם כך, כיצד הגענו לכדי מצב בו השופטת קובעת כי התאונה ארעה בנסיבות הנטענות? בפסק הדין זו הדפה את טענות הנתבעים וקבעה כי די בראיות שהביא התובע בכדי שהוא יעמוד בנטל להוכיח את גרסתו, גם בהעדר הצבעה ברורה על טיב אותו אלמנט חד שגרם לו לחתך, וגם בהעדר תיעוד חזותי שלו.
כב' השופטת פנינה לוקיץ ביססה את החלטתה על כך ש"התובע וחברו תיארו את השתלשלות העיניינים באופן דומה, וכי בהעדר ראיה המצביעה על אפשרות סבירה אחרת להיפצעות התובע בבואו להתיישב בכיסא אוטובוס, אני סבורה כי מאזן ההסתברויות נוטה לטובת גרסת התובע ודי בכך בכדי שיעמוד בנטל המוטל עליו להוכיח את התרחשות הארוע כמתואר על ידו".
בתום ההליך, קבעה השופטת כי לבחור נגרמה נכות רפואית בשיעור של 5% או במילים אחרות 90,000 שקל . בצירוף החזר אגרה, הוצאות העד (450 שקל) ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% בצירוף מע"מ.
לדברי עו"ד אסף ורשה, מומחה בדיני ביטוח ונזיקין: "מה שהכריע את הכף לטובת התובע היא העובדה כי הנתבעים לא הצליחו לשכנע את בית המשפט שגרסת התובע מחוסרת הגיון כלשהו ובלתי אפשרית. אפשר להתווכח אם היה מדובר על קוץ או על גורם אחר, אך בסופו של יום כב' השופטת לא שוכנעה כי הפלסטיק הקשיח של ידית הכסא לא יכול להשבר או להיסדק ובכך תיווצר שפה חדה ממנה נחתך התובע. "לא היה כל קושי לתעד את מבנה הכסא והידיות, בנסיון לשכנע כי לא יתכן או לא הגיוני שהתובע יחתך מחלק כלשהו של ידית הכסא, אך הנתבעים לא עשו זאת", כך ציינה.