500 מטר מהמשרד: המדריך להחזר הוצאות נסיעה

הגעה אל מקום העבודה במרכז הערים כרוכה בשנים האחרונות באורך רוח של נגרים. הפקקים מקיפים אותנו מימין ומשמאל, התחבורה הציבורית נחותה, העבודות על הרכבת הקלה מצמצמות את שטח הנסיעה של המכוניות לחצי נתיב ואם ההיסטוריה לימדה אותנו משהו, אף אחד לא מתכנן לפתח את הצפון והנגב. בקיצור, כולם מתנקזים לגוש-דן.

כדי לקבל החזר הוצאות נסיעה מהמעסיק צריך לעמוד במספר קריטריונים, וכמובן שהכול תלוי בסוג הרכב איתו תגיעו למשרד. פנינו למומחים בנושא, כדי לקבל כמה הבהרות והארות בעניין.

לא. צו ההרחבה קובע כי עובד הזקוק לנסיעה על מנת להגיע למקום העבודה, זכאי להשתתפות המעסיק בתשלום הוצאות הנסיעה. מעסיק יכול לשלם את שווי ההשתתפות או לחילופין לספק לו שירותי הסעה מטעמו. החל מה-01.02.2016 סכום ההחזר שעל המעסיק לשלם לעובד הוא, לכל היותר, בסך של 22.60 ש"ח ליום (גם אם העובד הוציא בפועל סכום גבוה יותר בכל יום), וזאת בהתאם לצו הרחבה בדבר השתתפות מעסיק בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה שפורסם ביום 11.08.2016. יודגש כי בהתאם לצו ההרחבה התשלום בו מחוייב המעסיק הוא התשלום המוזל ביותר אותו ניתן לשלם בגין נסיעה באמצעות תחבורה ציבורית.

זה לא משנה אם הוא רוכב באופניים או הולך ברגל. כל עוד לפי ההגדרה שהוא זקוק לתחבורה מתקיימת המעסיק חייב בתשלום הוצאות נסיעה בין כה וכה.

צו ההרחבה קובע כי התשלום ינתן רק למי שזקוק. הפסיקה פרשה את המונח "זקוק" כאדם שהמרחק בין מקום עבודתו לביתו עולה על 500 מטר או שבין הבית למקום העבודה ישנן 2 תחנות אוטובוס. לשון הפסיקה קבעה כי אמת המידה היחידה לבחינת זכאותו הינה אובייקטיבית, דהיינו שאלת מרחק ולא שאלה של רצון או שימוש בפועל. לכן גם אם העובד בחר להגיע למקום עבודתו באופניים או לצעוד רגלית עדיין ככל וביתו מרוחק ממקום עבודתו 500 מטר ומעלה הוא נחשב כנזקק והמעסיק יידרש לשלם לו החזר הוצאות נסיעה.

השתתפות המעסיק הינה בקשר עם ימי עבודה בפועל (דהיינו על ימי חג, מחלה וחופשה העובד לא זכאי להחזר הוצאות נסיעה) והיא נעשית על בסיס עלות נסיעה (הלוך ושוב) בתחבורה ציבורית וככל וקיים כרטיס מוזל בו ניתן לעשות שימוש (לדוגמא מנוי חופשי חודשי) ההחזר יהיה בשווי הכרטיס המוזל וכל זאת עד לסכום התקרה המקסימאלי ליום, אשר נכון להיום עומד על סך של 22.6 שקלים ליום. הווה אומר, הוצאת עבור תחבורה ציבורית יותר מהתקרה היומית הקבועה בצו, אין המעסיק נדרש לממן עלויות אלה, מעבר לתקרה היומית.

צו ההרחבה אינו מטיל חובה על מעסיק לשלם לעובד החזר בגין הוצאות חניית רכבו בסמוך למקום העבודה. הדבר צריך להיעשות על דרך הסכם בין כל עובד למעסיקו. הכלל תקף גם אם מדובר על מועסק שעושה שימוש ברכב לצורכי עבודתו - היה והנושא לא הוסדר מראש ובכתב בין הצדדים המעסיק אינו חייב לשלם כספים אלו.

שעת עבודה מוגדרת כזמן שבו עומד העובד לרשות המעסיק לצורך ביצוע עבודותו. לפיכך, ככל שלא נקבע אחרת בצו הרחבה ספציפי או בהסכם העסקה, כלל השעות בהן עושה העובד את דרכו אל מקום העבודה ובחזרה ממנה, אינן מוגדרות כזמן במהלכו עומד העובד לרשות מעסיקו.

חרף זאת, ניתן למצוא בפסיקה מקרים בהם נקבע כי זמן הדרך כן נחשב כזמן עבודה המזכה בשכר. במסגרת זו נקבע כי בעת שמדובר על עובד שיום עבודתו אינו מתחיל במשרדי המעסיק אלא בפגישות אצל לקוחות, תוך שנדרש לו זמן רב לצורך הגעה אליהם כשבזמן הזה זמין העובד לכל שיחה והלכה למעשה מבצע עבודה (נותן מענה טלפוני והנחיות עבודה באמצעות הטלפון), יש לראות בזמן הנסיעות כזמן עבודה המזכה בקבלת שכר (לדוגמא, מנהל מכירות אזורי, או אנשי שירות או חלוקה אזוריים).

לא. הסכום שנקבע בצו הוא סכום ההחזר המקסימלי שעל מעסיק לשלם עבור יום עבודה.

כלל לא. ראשית במקרה שכזה נדרש העובד להוכיח את ההוצאה עצמה וכי בזמן הנ"ל לא היתה תחבורה ציבורית. לאחר הוכחת האמור, יכול והמעסיק יחוייב בתשלום השתתפות בהוצאות הנסיעה וזאת עד לתעריף הקבוע בצו ולא מעבר.

חוזה העבודה המוזכר מטיב עם העובד וחורג מהוראות הצו בשיעורו, לכן במקרה הספציפי הזה, העתקת מקום המגורים לא תטיל חיוב על המעסיק לעדכן את שווי החזר הוצאות הנסיעה, אשר כאמור גם ככה גבוהים מהקבוע בצו. שונה הדבר ממקרה בו התשלום נעשה בהתאם לתעריף התחבורה הציבורית. במקרה שכזה בו התשלום נעשה על בסיס שווי עלות נסיעה יומית בתחבורה ציבורית, ובעקבות מעבר דירה עלות ההוצאה גדלה, הרי כי גם המעסיק נדרש להעלות את התעריף בהתאמה לצורך בתחבורה ציבורית ועלויותיה.

כן, לפי הוראת שעה התקפה עד ליום 1.9.2019, בתקופת חופשת לימודים רשמית, ניתן להעסיק בני נוער שמלאו להם 16 שנים, עד השעה 24.00, בתנאי שהמעסיק דואג להסעת בני הנוער לביתם, באמצעותו או באמצעות מי מטעמו (ולא בתחבורה ציבורית), מיד לאחר סיום העבודה.

הכותבת היא מומחית לדיני עבודה ממשרד חכמון אלמקייס ושות'.