טיול בשטפונות: כך זה נראה מסיפונו של הג'יפאי

אני לא יודע מה איתכם, אבל מה כבר ביקשתי? רציתי לפתוח שני כיסאות וערכת קפה על שפת נחל מדברי זורם, לתפוס שעה של שלווה עם דורית, ולהתענג על אחת מתופעות הטבע הנדירות והמקסימות ביותר בישראל. הבעיה היא שכדי להגיע לרגעי האושר הייתי צריך לנסוע (פעמיים!) מהמרכז למדבר יהודה, להתמודד עם פקחים ושוטרים עצבניים, לחמוק מנחילי הקרוסאוברים שהחליטו לבדוק את עבירות הרכב דווקא היום, והכי חשוב – שיהיה לי מזל להיות במקום הנכון, בזמן הנכון...

לפעמים אתה יוצא לראות שיטפון של מים גדולים, וכל שאתה מוצא הוא שיטפון של מכוניות העומדות בדרכך. כך היה בסוף השבוע הגשום, ואין לי ספק שגם אתם קיבלתם סרטוני רשת עם טביעות שונות ומשונות, חילוצים הרואיים, ושאר תקלות על סף הסכנה. בדיעבד התברר כי המים הגדולים נשארו במרכז הארץ, שם נרשמה כמות שיא של טביעות וחילוצים; הרשימה החלקית של טוטאל-לוס כוללת ג'יפים וטנדרים, ג'יפונים וקרוסאוברים, רכבי SBS, ועוד היד נטויה. לרשת הועלו כ-15 סרטונים שונים, אבל אני משער שכמות הטביעות הייתה כפולה; עניין של דיסקרטיות מול יצר פרסום.

לכולנו הגיעו תמונות לסמאטרפונים, אבל אנשי יחידת החילוץ "מגילות ים המלח" נאלצו לבלות שעות ארוכות בחילוץ אב ובנו, שכמעט נסחפו במפל השוצף של נחל אוג. לאחר שעתיים מלחיצות הגיעו אליהם כ-20 מתנדבים מיחידת החילוץ 'מגילות ים המלח' ושלפו אותם מהמים על סף קפיאה, בזהירות וביד בוטחת. הסיפור לא הסתיים בלי חילוץ של מסוקי 669, שלא יהיה להם פשוט מדי.

אירוע אחר התרחש בברכת צפירה שבבקעת קנאים; נחל צאלים זרם בעוצמה והמפל היה מדהים ביופיו – כך שמעתי, לא הגעתי לשם בזמן... מאות מכוניות פרטיות זרמו למגרש החנייה הסמוך, גדשו את המקום ונוסעיהן החלו לשוטט ברגל על המצוק – בצורה המסוכנת לעצמם, ולבזים שחורים המקננים שם. פקח רשות שמורות הטבע ניסה לנהל את הזרימה, ניסה אפילו לסגור לחלוטין את האזור, בפני נהגים והולכי רגל.

במסגרת החסימה התנהלו וויכוחים מרים על ההתנגשות בין זכות הציבור (זה אנחנו!) לטייל וליהנות מהטבע, לבין חובת השלטונות לנהל את האירוע ואולי, לכסת"ח את עצמם? הסביר לי גילי סופר, ממלון יהלים בערד: התופעה חוזרת על עצמה בכל שנה, ואין סיכוי שפקח בודד יוכל לנהל את האירוע – מה עוד שמבחינת תיירני ערד (וגם מבחינתי האישית), אין סיבה למנוע מהאנשים לצפות במפל המדהים. הפתרון המתבקש הוא להכין שביל מסודר ובטוח אל המפל, עם מרפסת תצפית בטוחה. כולנו עוד זוכרים את האב ובנו שנהרגו שם, לפני כמה חודשים בלבד – בלי שיטפון, ובלי המוני בית ישראל.

התרגשות סוף השבוע החלה כבר ביום חמישי כאשר קבוצות הוואטסאפ הופכות לכוורות עצבניות, עם עשרות הודעות מפה ומשם, הערכות מצב, דוחות מטאורולוגיים והתלבטות "לאן נטייל השבוע?". עבור הרוב המכריע של האנשים, עיסוקנו נראה מוזר על גבול המטופש; ביום שכולם מחפשים בית יבש ומרק חם, מה יש לנו לחפש בחוץ, ועוד במדבר? אבל מסתבר שהתופעה הולכת ותופחת משנה לשנה, לא מעט בגלל הרשתות החברתיות המאפשרות לכל אחד לקבל מידע על נקודות תצפית.

הבעיה היא שהרשתות יכולות גם לשטות, הן לא תמיד מעודכנות, ולא כל מה שמתאים לקבוצת נהגים מנוסים, מתאים לטיילים אורבניים עם קרוסאוברים 2X4. וגם אם אתה (חושב שאתה) יודע מה אתה עושה, צריך הרבה משמעת ושכל ישר; גם אנחנו, בכמה מקומות סבבנו לאחור - המדבר הרטוב יכול להיות בוגדני מאוד, וצריך להכפיל את מקדמי הזהירות.

פעמיים ירדתי בסוף השבוע לים המלח; ביום שישי ירדנו עם ארבעה ג'יפים מסודרים ומאורגנים. בילינו זמן קצר בנחל אשלים, היה יבש. דילגנו לנחל צאלים, יבש. עלינו בנחל חימר, עוד יותר יבש, עם רוח מטורפת. ואז, רגע לפני שהתכנסנו למסעדת 'מוזה' בערד, החל לרדת גשם; יצאנו לסיבוב של כשעתיים וחצי בשבילים שבין תל ערד לבין ברכת צפירה, קטע קסום של זרימות מים אדירות, ניווט מורכב, והנאה בלתי פוסקת. כוחותינו חזרו למסעדה, בשלום.

מחויבויות משפחתיות דחקו אותי לחזור למרכז למשך הלילה אבל למחרת היום, נמשכנו כבמגנט ענק אל הדרום. הדרמה בנחל אוג התרחשה הרחק מעל ראשנו, בזמן שליד ים המלח פכפכו המים והשמש הייתה מלטפת. ביקרנו בנחלים החוצים את כביש 90, התענגנו על צליל וריח הנחלים הזורמים – לא הצלחנו לשתות קפה על שפת המים אבל בכל זאת, היה שווה!