בשנת 490 לפני הספירה היה הצבא היווני במלחמה עקובה מדם מול האימפריה הפרסית. הקרב על העיר Marathon היה נקודת מפנה, בה היוונים התחילו לנצח את הצבא הפרסי הענק. לאחר הניצחון הכה חשוב, נשלח שליח מיוחד, "רץ", בשם פידיפידס מזירת הקרב במרתון לעיר הבירה אתונה לבשר את בשורת הניצחון החשובה.
לאחר שרץ את 42 הק"מ, והגיע לכיכר העיר, צרח "שמחו נא! ניצחנו!" - התמוטט ומת.
עם חידוש המשחקים האולימפיים בשנת 1896, הוחלט על מחווה לאותו פידיפידס, בדמות מרוץ "מרתון". על הרצים היה לעבור מרחק של, נכון 42,195 מטר.
מאז, העסק התפתח והתמסחר, וכיום מתקיימים כ-800 מרתונים בשנה ברחבי העולם. אם הגעתם עד לכאן, אתם בטוח שואלים את עצמכם מה לזה ולמדור הרכב? ובכן, אישית, לרוץ אף פעם לא אהבתי. אבל לפני מספר שנים, כאשר רק התוודעתי לרעיון ה"איירון באט" והחלטתי להרים את הכפפה, נשאלתי על ידי חבר את השאלה הפשוטה: "למה שתעשה את זה?" עניתי, "ולמה אדם שפוי ירצה לרוץ מרתון?"
ובכן, בשני המקרים אין הצדקה לעניין, למעט האתגר.
מהו ה"איירון באט"?
איירון באט, או בתרגום חופשי "ישבן הברזל" הינו אתגר רכיבה למרחקים ארוכים מאוד על גבי אופנוע. הרעיון בקצרה פשוט למדי: לרכוב 1,600 ק"מ (1,000 מייל) בפרק זמן של 24 שעות. כמו שאתם אולי מנחשים מהשם והמספרים, האתגר ממש לא ישראלי, אלא נהגה על ידי אנשים קשוחים בארצו של הדוד סם. אתם בהחלט מוזמנים לקרוא עוד באתר האתגר.
או.קיי, אז מה כל כך קשה תשאלו? ובכן, אם לחלק את המרחק הנדרש לרכיבה, בזמן המוקצב יוצא שבמשך 24 השעות של האתגר אתם צריכים לשרוד על אופנוע שנע במהירות 80 קמ"ש. בלי לעצור, להאט, לרדת, לאכול, לתדלק, לישון או לבדוק ווטסאפ.
עדיין לא נשמע בעייתי? תזכרו שאופנוע ממוצע עושה כ-200-250 ק"מ למיכל דלק. זה אומר שאתם חייבים לעצור לפחות 6-7 פעמים לתדלוק. לא נשכח שגם הרוכב צריך מדי פעם Pit Stop כדי להתרוקן.
אגב זה רק ה"שלב הראשון" של האתגר. יש את זה גם ל"מתקדמים" (2,400 ק"מ ב-36 שעות, 3,600 ב-48, ועד כדי 18,000 ב-11 ימים).
כמו בכל דבר מאורגן, גם פה יש חוקים מסודרים לעניין. הבולטים שבהם:
- אסור לרכב על אותו כביש יותר מפעם אחת (כלומר "לתפור" את כביש הערבה הלוך חזור יחשב כמעשה פסול).
- אסור להשתמש במשקאות / חטיפי אנרגיה (אפילו לא קפה).
- חייבים להביא הוכחות מסודרות לתוואי הרכיבה (קבלות, צילומים, עדויות).
אני והשטות
כך, במשך כמה שנים עמד לנגד עיני האתגר הזה, אבל קצב החיים לא ממש אפשר להתמסר למשהו בסגנון. סה"כ להשקיע יממה (ועוד הרבה יותר בהכנות) ע"מ לעשות רכיבה סובבת המדינה (פעמיים) בשביל "סתם" אתגר נשמע דבילי למדי...
עד שביולי האחרון נוצר מצב מעניין. במסגרת עבודתי הייתי צריך לרכוב על האופנוע שלי מברצלונה בספרד עד מינכן בגרמניה (עניין של כ-1,400 ק"מ בדרך המהירה והקצרה, לפי גוגל). כל זאת תוך יומיים. המסלול כבר היה מתוכנן היטב ואפילו בית מלון לתחנת הביניים כבר הוזמן. הו! אמרתי, למה שלא נשלב את האתגר "על הדרך"? זה לא באמת בעיה, הרי, להוסיף למסלול סיבוב של 200 ק"מ. ובכן, מסתבר שכמו שאתה לא ממשיך את הריצה השבועית בפארק לכדי 42 ק"מ מפרכים "על הדרך", גם האתגר הזה דורש הכנות.
ולא רק לוגיסטיות (עליהן בהמשך). מסתבר שלרכוב על אופנוע לאורך הרבה זמן וק"מ זה עסק לא פשוט. מתוקף הדרישה לסיים את האתגר ב-24 שעות אין ממש אפשרות לבחור כבישים "מעניינים". עכשיו נראה אתכם "תופרים" את כביש 6 במשך 24 שעות רצופות בלי להירדם או להתחרפן טוטאלית... עניין שדורש לא רק חוסן פיזי אלא בעיקר חוסן מנטאלי (יש שיגדירו זאת כ"שריטה ממש עמוקה").
מכיוון שבצד המנטאלי אני "מסודר למדי" (כולל אבחנה מפורשת מרופא) - החלטתי ללכת על זה. לפי התכנון, רכיבה בקצב של 120-130 קמ"ש הייתה אמורה להעניק לי 6 שעות שינה "מטכ"ליות" במהלך האתגר. כולל זמן מספיק לנשנושים ותדלוקי האופנוע. "בהחלט בר ביצוע!" הצהרתי, ויצאתי לדרכי.
בהתחלה, הכל באמת עבד יפה ועגול, בדיוק לפי התוכנית. בקרת השיוט הוגדרה לשמור את המחט על המספר 130 במד המהירות, האוטוסטרדה בת שלושת הנתיבים לא הייתה עמוסה במיוחד, וברדיו שידרו מחרוזת שירים עליזה. תענוג!
מרפי מצטרף לרכיבה
הקיץ של 2017 הוא אחד החמים ביותר באירופה מזה שנים. והחום, מסתבר, נותן אותותיו בשטח. כ-70 ק"מ מברצלונה התנועה עצרה. לא האטה - עצרה לגמרי אנשים מסתובבים מחוץ למכוניות, ברגל והכל. "איזה כיף שאני על אופנוע" חשבתי, תוך שאני מתקדם אט אט ובזהירות בין כלי הרכב. "מי, מי יכול על אופנוע" חשבתי. "אני!" נשמע קולו של מרפי מרחוק...
כ-5 ק"מ בהמשך הכביש, בראש הפקק, התגלתה הסיבה, שריפת חורש בצמוד לכביש המהיר גרמה למשטרת התנועה המקומית לא לקחת סיכונים ולסגור את הכביש. הרמטית. למשך כ-40 דקות.
"לא נורא! נעלה את המהירות הממוצעת" חשבתי, וחציתי את הגבול לצרפת. מרחוק כבר ניתן היה לראות את חוות טורבינות הרוח לייצור חשמל הפזורות לאורך החוף. את התשובה לשאלה המתבקשת "למה יש פה כל כך הרבה טורבינות רוח?" קיבלתי מיד, בדמות מכת רוח אלימה שבעטה אותי ביחד עם האופנוע שני נתיבים ימינה. עוד כ-200 ק"מ עברו להם במלחמה עיקשת עם הרוח, שהגבילה את מהירות הרכיבה לקצת פחות מ-80 קמ"ש.
"קדימה הסתער!" צעקתי בקסדה כשנגמרו הרוחות וייצבתי את הספידומטר, הפעם על 150 קמ"ש. "פחחחח..." נשמע קולו של מרפי הפעם כבר לא מרחוק...
ברכיבה כה מהירה, באופן טבעי צריכת הדלק עולה משמעותית. כך מצאתי את עצמי עוצר לתדלוק כל 150 ק"מ מוחק כמעט לחלוטין כל יתרון או פיצוי על הזמן האבוד שקיוויתי להשיג ברכיבה המהירה.
הרוח והחושך והמים
עם רדת החשיכה הכביש המהיר התרוקן כמעט לגמרי. לרגע הרכיבה נהייתה קלה יותר. "יש עוד סיכוי!" חשבתי לעצמי, "לא ממש" ענה מרפי ופתח את ברז הגשם.
ואם הייתי צריך עוד רמז לכך שכוחות היקום חברו סופית כדי לסתום את הגולל על האתגר, הפעם אלו ענני ערפל סמיכים שכיסו את הדרך. עם הירידה מהכביש המהיר לכיוון המלון (באיחור לא ממש אופנתי של יותר משעתיים וחצי) מצאתי את עצמי מנסה לנווט את 50 הקילומטרים שנותרו עד לנקודת המנוחה בתוך ענן סמיך, עם טווח ראיה של כשלושה מטרים, בגשם זלעפות.
הערכת מצב זריזה הראתה שבכדי לעמוד בגבולות הזמן המוגדרים אצטרך לצאת לדרך בערך שעה אחרי ההגעה למלון. התנאים הסביבתיים - חושך, ערפל סמיך ביותר, גשם לפרקים, התנאים הפסיכולוגיים - בעיקר חוסר רצון עז. שני אלו חברו להחלטה שבשלב זה הסיכון בהמשך האתגר רב מדי.
מסקנות:
1. אין לי ישבן מברזל (בינתיים)
2. כמו שמתכוננים לריצת מרתון, בין היתר בתכנון ולמידה מדויקים של המסלול, כך גם לאתגר "ישבן הברזל" צריך להתכונן בצורה מסודרת. כולל בחירת ולמידת המסלול. "על הדרך" לא יעבוד פה.
3. מרפי הזה חתיכת ממזר מרושע.