מנצח בכל מחיר

כתב: אילן ציוני צילם: גולן מקס

הנהלתה של חברת יונדאי נראית יומרנית כאשר היא מכריזה שהחברה רוצה להיות אחת מחמש חברות הרכב המובילות בעולם עד שנת 2010. יונדאי החלה לייצר מכוניות לפני 35 שנים בלבד, ומשימה לא קלה היא להפוך לאחת המובילות בעולם. לבד מן ההון הרב הנדרש לשם כך צריך גם יכולת הנדסית, מסורת, מקוריות, וכמובן גם היצע כלי רכב בכל הנישות המקובלות. קצב ההתפתחות של יונדאי במשך השנים היה מואץ, ובשלושים וחמש השנים שהחברה מייצרת מכוניות היא סגרה פערים רבים מול מתחרותיה הוותיקות.
נישת השטח ביונדאי נחלקה לשניים: מצד אחד ה'כבישביל' הסלוני 'סנטה-פה', שפותח ויוצר עם פזילה מרבית לשוק האמריקני, ומצד אחר הג'יפ העירוני יונדאי גאלופר, שהתבסס על הפאג'רו שלושה דורות לאחור. הגאלופר היה טוב במעט מגרסת המקור, אבל הסיבה העיקרית לקנייתו הייתה מחירו הזול. בדרך לצמרת חייבים היו ביונדאי לפתח גי'פ עירוני מקורי, והם עשו זאת עם ה'טראקאן' (שליט האדמה) שנחת בימים אלה בכבישי ישראל.
ב'הגה בשטח' ציפינו זמן רב להגעת הטראקאן, על פי הרמזים שהגיעו ממשרדי היבואן חשבנו שהוא יגיע בתחילת 2002 או לכל המאוחר באביב. ברחבי העולם הוא כבר נסע, ועמיתנו הצרפתים אהבו אותו. הסיבות לעיכוב בהגעה לישראל אינן ברורות וזה כבר לא חשוב, הטרא – כאן ואפשר לצאת לשטח ולבדוק את מידת התאמתו לקהל הישראלי.

בשבילי השכונה
הבת הקטנה שלי מעדיפה צעצועים יפים. רק התחילה לזחול, וכבר היופי נחשב למרכזי בעיניה. היא מעדיפה מתנה יפה וזולה ממתנה יקרה ולא מושכת. נזכרתי בה כאשר הבטתי בטראקאן וחיפשתי סיבות 'להידלק' עליו.
מחלקת העיצוב של יונדאי מעולם לא הבריקה, למעט הסנטה פה המוחצנת והקופה הנאה שמצליחה לסובב ראשים. במקרה של הטראקאן, קיבלנו עיצוב שבלוני שנותן הרגשה של סטיישן מגודל ממדים. ממדיה של המכונית גדולים: 4.71 ס"מ מפגוש לפגוש, החרטום ארוך מאוד ותא הנוסעים מתחיל הרבה אחרי הגלגלים הקדמיים. חזית המכונית מקושטת בגריל עם שבע צלעות כאילו לרמז על הג'יפ המיתולוגי, וכונס שמזרים אוויר לקירור הטורבו פוער פה מעל מכסה המנוע. מכונית המבחן הייתה צבועה שחור וגם הפגושים והמראות בצבע הגוף. בפגוש הקדמי בלטו זוג פנסי ערפל, שהעלו את השאלה כמה זמן הם ישמרו על מצבם המקורי אצל חובבי השטח הישראלים.

בחדר האורחים
אף שבתי הקטנה מעדיפה יופי הקפידה אשתי לקנות לה צעצועים איכותיים; היה חשוב לה שהם יאריכו ימים. השילוב בין יופי לאיכות מצליח תמיד, ומחלקת תא הנוסעים ביונדאי התייחסה לכך ברצינות. החומרים המשולבים בחלל התא של הטראקאן איכותיים; אולי לא כמו בטובות שבמכוניות הנוסעים, אבל בוודאי כמו בצמרת הג'יפים. גם רמת ההרכבה טובה מאוד, ולא הצלחנו למצוא משטחים שאינם מחוברים כהלכה. הגוונים המובילים בתא הם גו?ני שחור, חוץ מהתקרה האפורה. לשמחתנו חסכו מאתנו את הציפויים דמויי העץ שחזרו לאפנה בשנות האלפיים. מושב הנהג תומך ומתכוונן ידנית בכל המישורים, מושב הנוסע מתכוונן בשני מישורים בלבד. המרווח מלפנים ומאחור מצוין, אבל לחובת המושב האחורי עומד המסעד השטוח והנמוך, שאינו תומך מספיק בירכיים. יונדאי החליפה כנראה את האחראי לבדי הריפוד בחברה, מפני שלא כמקובל אצלה בד המושבים נעים למגע ולישיבה, ואינו מושך דיו בצבעיו. תא הנוסעים משופע בידיות אחיזה, ובכלל זה אחת לנהג ושתיים לכל נוסע מאחור. מי שנהנה פחות מן השפע הזה הוא הנוסע שליד הנהג, שמוצא את הידית שלו תקועה הרחק לפנים ולא במקום הטבעי לה, תיקון מידי לכך מתבקש. מי שמכיר את הגאלופר המוחלף זוכר שהישיבה בתוכו העניקה לבעליו הרגשה 'גברית מחוספסת', שילוב של חומרים גסים עם משטחי חלונות גדולים ואנכיים וישיבה גבוהה ושלטת שידרו 'אני ג'יפאי מסוקס'. בטראקאן ההרגשה נשית יותר, תנוחת הישיבה מזכירה מכונית פרטית, החלונות קטנים יותר ומעוגלים והחומרים מעודנים ואיכותיים יותר. בלי ספק מאיים פחות ומחניף לקהל המטרה. היונדאי טראקאן מגיע לארץ עם חמישה מושבים בלבד, בעתיד צפויה גרסת שבעה מושבים.

במכון הכושר
ישנם הטוענים שבני האדם מבינים כוח בלבד. אמנם ישנם אנשים שמחפשים ריגושים במחוזות הרוח והנפש ואינם סוגדים לכוח, אבל השנים האחרונות מחזירות את הגלגל לאחור, ואנו רואים בכוח פתרון לכל התחלואים. גם במכוניות כוח הוא הדבר המובן ביותר לכל הנהגים, והיצרנים משקיעים רבות ביצירת מנועים חזקים יותר. מירוץ החימוש אינו פוסח על הטראקאן.
את הג'יפ החדש שלה ציידה יונדאי במנוע טורבו דיזל בעל מסילה משותפת שמפיק 150 כ"ס ב- 3,800 סיבובים ומומנט 34 קג"מ ב- 2,000 סיבובים. הנתונים האלה דומים למקובל ברוב הג'יפים העירוניים, אבל ההרגשה כאן 'טיפה'לה' עצלה. הסוסים האלה עובדים קשה; הם מזיזים מרכבה במשקל לא מבוטל של 2.1 טונות בעזרת גיר אוטומטי בן ארבעה הילוכים שעובד היטב ומגיב מהר ל'קיק דאון'. למנוע הדיזל ישנם יתרונות רבים, אחד החשובים שבהם הוא המומנט הגבוה בסל"ד נמוך, מול יתרון זה עומדת רצועת הכוח הצרה, הגורמת לכך שהסוסים קורסים ב- 4,000 סיבובים. התוצאה היא שמצד אחד אפשר לשייט עם הטראקאן בקלות במהירות של 140-150 קמ"ש ומצד אחר התאוצות אנמיות למדי.

במסלולי מע"ץ
הג'יפאי המודרני מבלה את רוב שעותיו (99% מן הזמן או יותר) בכבישים סלולים. אף שאנחנו מוצאים את הכביש כנקודת קישור בין תא שטח אחד למשנהו, אנו מבינים את חשיבות הנסיעה בכבישים. גם ביונדאי מבינים זאת, והם ייצרו ג'יפ עירוני עם התנהגות כביש ראויה. נוחות הנסיעה בכל סוגי הכבישים טובה, תנוחת הנהיגה יוצרת הרגשת התנהלות לא מאיימת שדומה למכונית פרטית. למרות הכוח הרב שמגיע לגלגלים האחוריים בלבד, נימוסי הרכב נאים. אמנם ניתן ליהנות מהחלקות זנב שמופיעות בהנעה אחורית, אבל השליטה קלה יחסית במרכב הארוך והכבד. לדעתנו נימוסי הכביש של הטראקאן טובים משל מתחריו, כגון הרודיאו, פא'גרו ספורט ואפילו טראנו. אם נחדד עוד קצת את הנקודה נגלה שהתנהגות הכביש של הטראקאן דומה לזו של מכוני