לכבוש את ההר

כתב וצילם: רמי גלבוע

מיודענו HM בירן מכניס לשגרה את מועדון לנד רובר; אם בחורף אכלנו אותה בבוץ, הקיץ הזענו באבק "חוצה מדבר", מאילת למצפה רמון. מספר המכוניות עלה ל18-, ובשיירה היו גם כמה אורחים נטולי DNA בריטי; פג'רו, מגנומים, טרופר, וזוג פולאריסים משעשעים. ההתחלה היתה שגרתית, מפגש באילת, מדבקות, מכשירי קשר, ויאללה, צפונה. שבילי הדיונות שמדרום ליוטבתה חלפו מהר, ולפנינו התנשא המרושע מכולם – מעלה גרופית. זהו קטע מציר הנפט, לא משהו מסובך טכנית, אבל בהחלט תלול ומייגע להפליא: שביל ישר כסרגל באורך כ150- מטרים, בשיפוע של כ30- מעלות. על פניו זה לא אמור להפחיד ג'יפאים של ממש, אבל הבעיה היתה מצבו הטחון של השביל. קרוב ל100- מטרים הם עיסת טובענית של פודרה וסלעים גדולים, מכשול בלתי עביר עבור ג'יפים סדרתיים. אבל אנחנו באנו לחפש צרות, הלא כן?

ראשונים שוגרו למעלה זוג הפולאריסים. ראובן בריינר נעל את הריינג'ר, שילב "קצר", נתן שליש גז, וקירטע למעלה. עם משקל זבוב וצמיגי בלון נמוכי לחץ, הוא טיפס את המעלה ישר, לאט ובאופן אלגנטי. אחריו יצא ג'ורג' עם הטרקטורון – קצת יותר דרמה, אבל עוד מעבר חלק. הללויה! הרובר הראשון שזינק היה של יענקל'ה האחד והיחיד, דיסקו בנזין עם שתי נעילות. הוא הגיע לפסגה בכוחות עצמו, אבל כאשר ראינו מלמטה את מאבקו העיקש הבנו – נס גדול לא יהיה כאן… אחריו יצא ג'וי, עם מאות קילוגרמים מטען על הגג ובגז' הוא נזקק לגרירה, וכמוהו גם דיפנדר 90 מדוגם ונעול לחלוטין. והאמת היא שרק עכשיו התחילה החגיגה – 13 הג'יפים שעוד חנו למטה היו דווקא החלשים יותר… בזה אחר זה הסתערו נחילי הג'יפים על ההר, ולא יכלו לו; ההבדל בין הטובים לגרועים הסתכם במטרים ספורים לפה או לשם, עדיין נותרו עשרות מטרים של גרירה. קרן אור באפלה היה ה110- המשופר של רונן אביסרור, שעלה את המעלה בזלזול, אבל מכאן ואילך – רק הרצועות דיברו.


כאשר התלהטו הכננות החלפנו אותן בגרירה מהירה, בעזרת רכבת כפולת ג'יפים הגוררת את הקורבן התורן. הבעיה היתה שנזקקנו לשמונה רצועות גרירה מחוברות זו לזו, ובקצה המעלה יש פנייה ימינה, שאינה מאפשרת נסיעה רצופה. למרות השעות והטמפרטורות המשיכו החבר'ה להסתער על המעלה, מלאי עוז, אדרנלין ותעצומות נפש. למרבית הפלא לא נשבר שום מכלול מכני במהלך המאבק, ואף אחד מהנוכחים לא החליט להתייבש.

שיפור ניכר בעבירות השיירה התרחש כאשר שמונה מהכלים שהמתינו לטיפוס, החליטו שהם לא משתתפים במשחק הזה; הם סבו לאחור, בחרו באופציה השפויה של מעלה שחרות, והגיעו אלינו מלמעלה. האמת? עם האוטו הפרטי שלי הייתי עושה בדיוק כמותם, לא מתעסק בכלל עם מטחנת הציריות של גרופית. צפיתי בעניין בחבר'ה שנותרו למטה, מתעקשים לטפס את מעלה גרופית במו גלגליהם. גם בעיניה של ליאת היה ניצוץ החלטי והישגי שמיגנט אותה אל המעלה: "אני הולכת לעשות את זה, לא יעזור כלום", הודיעה לנו במכשיר הקשר. והיא וחבריה עשו את זה, וכבשו את ההר (עם מעט עזרה מידידים). האחרים שבחרו ב"עוקף גרופית", כבשו גם הם את ההר ובוודאי את יצרם – איש איש בסגנונו, ג'יפ ג'יפ והציפיות התלויות בנעילת הדיפרנציאלים שלו.

שאר המסע כבר היה השקט שאחרי הסערה; גלישה מענגת בנחל צניפים בקרני האור האחרונות, חניון לילה עם ריחות בשר צלוי ותבשילי יין, וכמובן – צ'יזבטים עד אור הבוקר. למחרת היום, מסלול שגרתי יותר, עם נחל ציחור ופארן, ומעלה וורדית. השיירה הארוכה התמודדה בקלות יחסית עם וורדית, כולל כמעט-התהפכות מרשימה של הפג'רו הכחול. כאן גם נטחנה צירייה ונרשמו כמה כיפופי פח, שום דבר דרמטי. את מעלה עשוש ירדנו בסבאבה, ולעת ערב הותקלנו על ידי קייטרינג דובדבני – כמה טוב לאכול מטעמים שמישהו אחר בישל! ביום השלישי צלחה השיירה את מעלה ערוד ורמון, והצימוק שבעוגה – מעלה זיק, הפעם בירידה. בהתחשב במצבו הגרוס, גם זה אתגר לא קטן, עבור מועדון לנד רובר.