לטבע נולד

כתב וצילם דודי מוסקוביץ

אימא אדמה
כלב לבן בעל שיניים חשופות, שלרגע נראה לי יותר כמו זאב ערבות סלובני, קיבל את פניי בנביחות עצבניות שכאילו אומרות 'עוד רגע אני נותן לך ביס'. כאחד שמורגל לכלבים ומתחבר טוב גם למוטרפים שבהם, פתחתי את דלת הרכב... אבל מיד סגרתי אותה. "כן" אומר לי איציק, "זה לא בדיוק כלב... זה חצי זאב, אמ?תי".
כבר בגיל שמונה קיבל סוס במתנה. "מאז אני תמיד עם סוסים. בגיל 10 הכרתי את פמפס," מתחיל כאן איציק להתרפק על הנוסטלגיה, "בחור דרום אמריקני שלימד אותי הכול על סוסים. פמפס הוא כמו חלק מן המשפחה אצלנו"; משפט ששמעתי ממנו ומיערה (אשתו) על לא מעט אנשים. איציק ויערה אנשים חמים ונעימים מאוד, אוהבי אדם וטבע; מצרך נדיר כיום במדינתנו. "בגיל 16-17 אילפנו סוסים למשטרת הרצליה, לסרטים, ובכלל יצאו לנו מוניטין בעולם הסוסים. ביליתי רבות עם פמפס, יותר ממה שהייתי בבית הייתי אתו; אני לא מסתדר בבית, יש לי קוצים בתחת". אולי ככה איציק מרגיש, אבל כלפי חוץ הוא משדר המון רוגע ושלווה. שמעתי לא מעט סיפורים על תפקודו כמרגיע הלאומי וכאבי אבות הפסיכולוגים במסעות ה'איסוזו צ'אלנג', שנרחיב עליהם בהמשך. מן הסוס שקיבל לבר המצווה נפרד איציק לפני כחצי שנה, "וזה היה עצוב מאוד" הוסיפה אופק, בתו הקטנה בת חמש. אופק (בת אני מדגיש, ולא בן!) מראה לי את הג'יפ החשמלי הצהוב שאבא קנה לה, ומיד טורחת לציין שהוא יכול לנסוע גם בחצץ ולא רק בדשא, ובלי כננת. שלא תטעו, ה'מחלה' פושטת בכל המשפחה. לא עברה חצי שעה ושקד, הבת האמצעית; בת שמונה, מראה לי איך אותו ג'יפ מסכן יכול גם לקפוץ מדרגות. לבי נמלא חום לראות את החיבור המקסים הזה בין כולם, ואז הסתבר לי שלא רק איציק אחראי ל'הרעלה' הזאת, אלא גם ליערה יש יד בדבר, ואולי לא באשמתה, אלא באשמת אביה. אביה של יערה הוא לא פחות ולא יותר בן עמי מרשפון, אותו בן עמי שכל בעל סיקס לפני שנים הכירו כבעלי אחד המוסכים המפורסמים לג'יפים (ואין הכוונה פה ליפנים... או אנגלים...). עם סבא כזה אין פלא שדניאל בת השתיים עשרה כבר חולמת על ג'יפ משלה. "ואם לא... אז אקח את של אבא". היא קיבלה חינוך בריא עם חיבור חזק לטבע כשגדלה עם אבא ואימא בבית מבודד בשדותיה הצפוניים של בני ציון. "בהתחלה חיפשנו לקנות חלקת אדמה ולשים עליה קרוון עד שמצאנו בית. קצת לפני שנכנסנו לגור בבית, עצרה המשטרה נרקומן שנהג לישון שם; המקום היה מלא בג'אנק. חפרתי בור גדול, וקברתי מתחת לאדמה את כל המזרקים והבלגן. שיפצנו את החורבה; לא היו מים זורמים, ולכן השתמשנו בחביות. חשמל הפקנו מגנרטור שלא תמיד עבד, אבל היה לנו כיף; נהנינו גם עם נרות, פתיליה וקרח יבש במקרר. חיינו שם ככה, באמצע שום מקום, בשקט ושלווה".
רבותיי, המקום הזה שאיציק ויערה מתגעגעים אליו כל כך, המקום הזה מפחיד מאוד כל בן אדם נורמלי! רון, הכלב הלבן "שהיום כבר נחשב מבוית" הוסיף מיד איציק, היה משאיר בכל בוקר כמה גוויות סביב הבית בבני ציון. היום הם גרים במושב רמות, מקום מקסים שתל- אביבים רבים ייסעו אליו כדי לנפוש וליהנות קצת מן הטבע, אבל הם מרגישים שם קלסטרופוביה. אם זה לא חיבור לטבע אז אני לא תל אביבי. "היום אנחנו מחפשים מקום לגור בו, כאן זו רק תקופת מעבר... ".

טררהלהלה, עוד קצת גז בבקשה
כאילו דחפו לו פופקורן לפה, ככה הוא מגמגם; מנוע עב כרס נוצץ שכאילו אומר: בם, בם, בם", ובמקום פעימה נוספת: "טררהלהלה, עוד קצת גז בבקשה". כשהבעתי את מחאתי בפני איציק כי המנוע נשמע מגומגם הוא חייך אליי בטון מרגיע, ואמר: "ככה זה במנועי המירוץ האלה, הם מתוכננים לעבוד בטורים גבוהים עם יחסי...", ובתוך כמה דקות אבדתי בתוך הסברים מכניים הנדסיים על טכנולוגיות היי-טק למנועי מירוץ; הסברים שהיו קצת 'גדולים עליי' , למרות השכלתי הצנועה בהנדסת מכונות. אט אט התחוור לי כי הבחור לא סתם אוטודידקט, אלא מגיע לרמות שעוברות כל מהנדס שסיים טכניון. לא סתם נותנים לו ב-UMI סמכות לפתור בעיות שבמוסכים המרכזיים לא יודעים לפתור. עם השנים רכש הבחור ידע לא רק במכונאות, אלא גם בהנדסה. עם תכניות של רכב שהוא מתכנן לבנות, הגיע איציק לחבר בטכניון. חבריו המהנדסים בדקו בתכנה מיוחדת את תכנית השלדה בעומסים ותצורות שונות; בדקו ופערו פה! איך עשית את זה? שאלו שם כולם. גם את חברי קבוצת 'ג'פרי הרמנס', המשתתפים במירוצי ה'בחא' כבר שנים, גם אותם הצליח להמם כשהראה להם את התכניות. "אני לא יכול להרשות לעצמי לבנות שוב ושוב; אין לי כסף, ולכן התכנון חייב להיות מדויק". כך גם נראית המפלצת שמתחרים א?תה הוא ו'מוש' ב'יוקוהמה'. "הוא ממש בן משפחה" מוסיפה יערה, ואיציק ממשיך: "כן, מוש כמו אח שלי, אנחנו שותפים קודם כול בנפש ואחר כך בעסק, או יותר נכון בהפסדים...". טרטור המפלצת של ה'יוקוהמה' כבר נשמע לי בקצב סדיר, אך ההתרגשות הרעידה כל וריד בגופי, מכפות רגליי ועד פדחתי המאדימה. עדיין לא נסעתי בדבר מפלצתי כל כך. יותר מכל ההסברים הטכניים שאסביר, דבר אחד יספר הכול: הגענו לעלייה טרשית עם סלעים שאף רכב רגיל, ואפילו קצת מוגבה, לא היה עולה. עליתי על הכלי, והתחלתי מטפס כל הדרך בלי לגעת בגז. בולדרים בגודל של חזיר בר, או קירות בגודל של פר הרבעה משובח, כל שנדרש הוא: לעזוב קצת את הברקס, והבהמה המטרטרת בסיבובי סרק עולה ומטפסת בנחת, כאילו צוחקת לי בפרצוף. המפלצת הזאת, שמעבירה כל כך הרבה כוח לגלגלים, העמיקה לי את השריטה במוח.


מנצ'טות ביערות העד או חולות נודדים בסהרה
האמת שבשביל איציק זה לא משנה. תנו לו רק להיות בטבע, שם טוב לו. "אני אוהב כל כך להיות במרחבים; להתחבר לשממה, ליערות האין סופיים, לאגמים הקפואים, להרי הגעש המתפרצים, תחושת הגוף הקופא במדבריות השלג או הגשם הסוחף באמצע יום חמסין". איציק מתחבר לצד הפראי שבו, האמתי כל כך והמקסים בעיניי. "אלה המקומות שאני פורח בהם, זה ממש חיידק; תהליך בלתי הפיך. נדבקתי, והתחלתי להסתובב בעולם, והיום אני לא יכול בלי זה". מי שהדביקה אותו, זו דווק