שבוע לאחר תחילת המרוץ הגיעו הניצולים אל יום המנוחה בלה-פאז, בוליביה. 337 צוותים זינקו לראלי, אבל פחות ממחציתם הגיעו אל יום המנוחה; אלה התרסקו בין הדיונות, אחרים איבדו את עולמם בגלל טעות, חלק מכלי הרכב והנהגים לא עמדו בעומס הפיזי והרגשי. הרבה כוכבים יש בדקאר, ליד משתתפים פרטיים המנסים לממש את חלום חייהם. עוד נחזור אל הכוכבים אבל אנחנו עקבנו השבוע אחרי צוות מס' 528, משאית המרוץ של צוות קדשאי-CRV. ה-DAF הכחולה מתפקדת להפליא, נהוגה בידי אביב קדשאי, הנווט יזהר ערמוני, ומעוז וילדר.
"וילדר הוא המפקד של כולנו" אמר לי אביב בשיחת וואטסאפ מקוטעת מבוליביה. וילדר אומר לנו מה ומתי לעשות, הוא מפעיל את צוות הסיוע, הוא לוקח את ההחלטות. "אני?" מצחקק אביב, אני רק הנהג, אומרים לי לאיפה, ואני נוסע. מי שאומר לאביב לאן לנסוע הוא הנווט יזהר ערמוני, המנווט בהצלחה את הצוות בין הררי החול, לעתים קרוב ל-800 קילומטרים ביום.
חוויה מעולם אחר
אביב כבר היה בכמה מקומות בחיים שלו, אבל הוא אינו מפסיק להתפעם מחוויית הנהיגה במשאית. חסרים לה איזה 300 כוח סוס, הוא אומר, אבל היא מדהימה. נותנת בגז, עובדת היטב. הישיבה הגבוהה נותנת לך פרספקטיבה מיוחדת על הדרך, חוויה אדירה. בקטעי הדיונות הם מורידים לחץ אוויר באמצעות מנגנון ניפוח המופעל על ידי וילדר. בחולות העמוקים הם הורידו לחץ אוויר עד 10-12 PSI, מצב מסוכן מאוד עם משאית השוקלת תשעה וחצי טון, עם מנוע המספק 900 כוח סוס. תזמון הורדת והעלאת לחץ האוויר קריטי, כדי לאפשר לנהג לצוף על החול כשצריך, ולהיות מסוגל לבצע תמרונים חדים בפניות חדות או שיפועי צד.
אבל גם משאית הפלא לא הצליחה להיחלץ בקלות מאמבטיית החולות הענקית; הם נתקעו במלכודת למשך הלילה, ונחלצו אך בקושי. האיחור בהגעה לחניון הלילה עלה לצוות בעונש של 35 שעות (שלושים וחמש!), שדרדר אותם לתחתית הדירוג. מאז הם רק נלחמים לטפס בדירוג, עבודה קשה. על האופי הבוגדני של הדיונות הפרואניות כתב ידידנו גידי פרדר: "אם יש תחום בנהיגת שטח שמפחיד אותי, זו ללא ספק נהיגה בדיונות; לא בגלל הסיכון, ולא משום שצריך לדעת לקרוא שטח כמו בדואי משבט טראבין, אלא בגלל ההשפלה.
הדיונה יכולה להוריד כל גבר על הברכיים ולגרום לו לבכות כמו ילד בגנון. היא יכולה לבגוד בך 20 מטר מהפסגה ולגרום לך לחזור אחורה את כל עשרות המטרים שהצלחת לטפס בזיעת אפך בפעם השלושים... אם תפרפר בעצבים ולא תצוף עליה במהירות, הדיונה תשאב אותך עמוק אל תוך החול ותוציא אותך מהקבינה עם את חפירה ושפאלות, עד אור הבוקר... וכשסוף סוף תצליח להגיע לפסגה, אוי לך ואבוי לך אם לא תוריד את הרגל מהגז בזמן, פן תעוף 50 מטרים למטה להתרסק לאלף עזאזל. זהו פרצופה האמיתי של הדיונה. מתחת לכיסוי החיצוני הצח והחלק, שכל כך נעים לעין, מסתתרת מפלצת אכזרית עם ארבעה ראשים נוטפי רעל וכישופים"... לא הייתי כותב את זה טוב יותר!
מטפסים לרקיע השביעי
אבל הצוות שלנו הצליח לצלוח את אוקיינוס הדיונות. על הדרך הם חילצו משתתפים אחרים, הפכו משאיות על הגלגלים ושרדו את השבוע המדהים, המענג והמטורף ביותר של חייהם. ואז הוביל אותם ספר הדרך אל פסגות האנדים, מעבר לאגם טיטיקקה המדהים ביופיו. הטמפרטורות צנחו מ-39 אל מתחת לאפס, הדיונות הצחיחות הוחלפו במעברי מים ובוץ, שלג צנח עליהם, 4800 מטרים מעל פני הים. משאית המרוץ מאבדת קצת כוח, אבל יש לה מספיק סוסים כדי להמשיך לדהור. אביב נוהג חלק מהדרך עם מסיכת חמצן, זוהי אחת הפריבילגיות של משאית גדולה ומרווחת.
במקביל למשאית המרוץ מספר 528 נעה משאית נוספת, זוהי ה-איווקו של צוות הסיוע יונתן לוינסון, דני גל, ועומרי תדהר. זוהי השלישייה השנייה שלנו במרוץ לא כותבים עליהם יותר מדי אבל אלו אנשי הדממה, בלעדיהם אין תקומה לצוות המרוץ. גם פה (מה אכפת לי לעשות לעצמי חיים קלים?) אצטט את מילותיו המושחזות של פרדר השועל: "משאית הסיוע יוצאת כל יום וגם על ההגה שלה יושבים בין 8 ל-18 שעות. הדרך כוללת קטעים מאתגרים לנהיגה וחסר להם להגיע למחנה אחרי משאית המרוץ! באחד הימים יצאה ה-איווקו ב-07:00 בבוקר והגיעה לחניון הבא ב-01:00 לפנות בוקר של היום הבא; 18 שעות, במהלכן תודלקו 650 ליטר דלק ופומפמו 500 ליטרים של מים. צמיגי ענק הולבשו על הג'נטים, בעבודת ידיים, וכל זאת בתנועה... במשאית המרוץ הכחולה נוהג איש הברזל ממרחביה, גיבור חיל רב פעלים, אבל בלי חמשת המופלאים שמגבים אותו 24 שעות ביממה הוא לא יגיע לשום מקום".
לאחר הנהיגה התובענית בדיונות, השבילים המהירים של בוליביה מאפשרים לאביב להרגיש כמו נהג מרוצים, ולא רק כלוחם עבירות. למרות ירידת הכוח בגבהים נטולי החמצן, הוא מוצא את עצמו דוהר עם המשאית בנופים מדהימים, מגביל את מהירות הנסיעה ל-145 קמ"ש, זה מה שמאפשר תקנון המרוץ בקטעים מסוימים. אלפי מקומיים פזורים לאורך המסלול, תוקעים בחצוצרות והופכים את המרוץ לסוג של פייסטה דרום אמריקנית.
נגמרה ההפסקה, חוזרים לעבודה
יום המנוחה בלה פאז היה נינוח יחסית אבל עדיין, חייב עבודה מסיבית על המשאית והצמיגים, חיזוקים, גרוזים, תיקון נזקים, החלפת נוזלים, הידוק ברגים גם החצי השני של הדקאר הולך להיות קשה ותובעני. המשך הדרך יהיה רטוב וקר, עם בעיות ניווט, ושבילי הרים טכניים המשולבים בקטעים מהירים מאוד העירנות חייבת להיות מקסימלית, בכל קילומטר חולף. היומיים הראשונים לאחר יום המנוחה הם קטע "מרתון", בו למתחרים אסור לקבל עזרה מצוות הסיוע. קטעי המרתון נועדו לצמצם במעט את הפער האכזרי בין הצוותים המקצועיים (או מקצועיים למחצה, במקרה שלנו), לבין הצוותים הפרטיים שלהם אין שום סיוע חיצוני. בקטעי מרתון חייב הצוות להסתדר עם הכלים והחלפים שהוא נושא על הסיפון. בשני ימי המרתון יעברו הצוותים קרוב ל-1600 קילומטרים, מתוכם 923 קטעי דירוג מדודים. איך אומרים בספרדית "מעולם לא הבטחנו לכם גן של קקטוסים"...
בעוד צוות 528 נאבק על מקומו במרכז השיירה, מתחוללות דרמות גדולות גם בחזית. קבוצת פיג'ו שהגיע למרוץ עם יומרות גדולות, חוזרת ומגלה את אכזריותו של הדקאר. לזכותם של כוכביה (סטפן פטרהאנסל, סבסטיאן לוב, קרלוס סאיינס וסיריל דספרה) צריך לומר, שהבנזין מעולם לא עלה להם לראש; אלו כוכבי-על אבל דיבורם צנוע, והם רוחשים כבוד רב לדקאר. עד אתמול הוביל פטרהאנסל את המרוץ בבטחה ובשלווה, עם פער של כשעה וחצי לפני מתחריו; אבל מעשה שטן, אתמול צלח מקבץ של שלוליות ענק ובתחתית אחת מהם המתין לו עצם בלתי מזוהה, שריטש את חלקה האחורי של הפיג'ו 3008 דקאר-מקסי; תיקון הנזק נמשך כשעה ו-45 דקות, במהלכן פירק פטרהאנסל חלקים מרכבו של סיריל דספרה, על פי מדיניות הקבוצה. "מר דקאר" חזר למרוץ אבל הידרדר למקום השלישי, כמה חבל!
כוכבה השני של קבוצת פיג'ו, סבסטיאן לוב, התרסק לתוך מכתש דיונה עמוק, גורם לנווט שלו לכאבי גב חריפים. אוופס, לוב פרש מהמרוץ, סיריל ופטר מאחור, ומי נשאר להגן על כבוד הממלכה? זהו קרלוס סאיינס "המטאדור" הספרדי, המוביל כרגע את מרוץ הדקאר. זו מהפיכה בזעיר אנפין שגם אם תסתיים בהובלה של סאינס, היא בוודאי לא תיראה כפי שפרנסי פיג'ו ייחלו, לראות שלושה אריות על הפודיום!
זה לא נגמר, עד שזה לא נגמר
סוף המרוץ עוד רחוק מאוד, והכול יכול לקרות; כרגע מוביל סאיינס את המרוץ, עם פער נוח של שעה ו-12 דקות על פני נאסר אל עטייה, עם טויוטה מספר 301. במקום השלישי סטפן פטרהאנסל, רק תשע דקות אחרי נאסר הכול עוד יכול לקרות בין השניים האלה! את קטגוריית המשאיות מוביל, כמובן, אדוארד ניקולייב עם הקמאז האימתנית מספר 500. גם הוא מחזיק בפער נוח של 49 דקות על פני יריבו ווילאגרה מקבוצת דה רוי. הקמאז של מרדיב נמצא רק במקום השישי, כמעט חמש שעות מאוחר יותר. זו הפתעה, ציפינו לשליטה חזקה יותר של הנבחרת הכחולה מרוסיה. צוות קדשאי-CRV נמצא במקום 18 בדירוג הכללי במרוץ, ואנו מקווים לראות אותם שמחים ומאושרים בקורדובה, ארגנטינה.
