השרירן של השכונה

נהג ה-אודי 4A היה קצת מבולבל; הוא הציץ בסקרנות בטנדר הבלתי מוכר, ריחרח מימין ומשמאל, ואז נתן גז. אך להפתעתו הרבה, הטנדר לא נשאר מאחור אלא נצמד אליו בעקשנות; אט אט התרחקה האודי הכסופה, נהגה ממולל בעצבנות את שערו, ושואל את עצמו - מה קורה כאן? טנדר דיזל, 160 קמ"ש, לאיפה הגענו? הגענו אל ניסן ווינר החדש, שעבר מקצה אמריקניזציה גם בעיצוב, וגם בהספק המנוע – עדיין טורבו דיזל, אבל עם שפע סוסים וקג"מים. לאחר שנים ארוכות של דשדוש בסביבות ה100- כ"ס זינקו מנועי הטנדרים קדימה, אל טריטורית הביצועים הראויים לשמם. פתח במרוץ מיצובישי מגנום שהציג 115 כ"ס, ותוך זמן קצר אנו יושבים בניסן ווינר 133 כ"ס; נכון לעכשיו ובעתיד הקרוב, הוא יישאר הבריון של השכונה. אבל עם תיבת הילוכים ידנית נידון הווינר החדש להילחם על פלח שוק מצומצם של טנדרי 4X4 ידניים, כ1000- יחידות בשנה (מול כ3000- אוטומטיים, עליהם מתכתשות מיצובישי ואיסוזו).

תפסנו אמריקה
גם ה"ווינר" הישן נראה טוב, אבל החדש מושך עוד יותר לכיוון הטרנס-אטלנטי: הוא רחב יותר, כוחני ומגולף ביד אומן, משדר עוצמה מכל כיוון. החזית שייכת למשפחת ניסן, מזכירה מאוד את הפטרול וה-Xטרייל החדש: גריל מוכרם אופייני, פנסים קדמיים טרפזואידים מתוכם בולטות יחידות עגולות, פגוש מסיבי בצבע המרכב, המתחבר לכנפונים רחבים. במכסה המנוע מושתל כונס אוויר מקומר. הווינר מגיע עם פגוש אחורי נאה, המתחבר היטב לעיצוב המרכב וחוסך למעלה מ2500- ש"ח, ביחס למתחריו חשופי הישבן. רכב המבחן צויד במדרגות צד צעקניות משהו אך תודה לאל, לא במגן חרטום. לא נחסכה מאיתנו קשת התהפכות נוצצת, שזימזמה והרעישה בלי הרף. דלת הארגז מסיבית וכבדה, במרכזה עיטור קישוט שחור, המעדן מעט את המראה הקובייתי. אין ספק שעיצובו של הווינר החדש מהווה הצלחה, המזכירה את הטנדרים האמריקאיים ומאיימת על מיצובישי מגנום, שהוביל עד היום את מצעד הגינדור.

תא הנוסעים של הווינר מיישר קו עם מובילי הקטגוריה; הישיבה מלפנים נמוכה למדי, יש אבזור מלא וכל החשמלים, וערכת בטיחות מלאה בדמות זוג כריות אוויר ומערכת ABS. חומרי הדיפון והריפוד ראויים אך לא חדשניים (ההגה מצופה עור), יש מבחר נאה של תאי אכסון בדלתות ובין המושבים. מתקן מסובך יישלף באלכסון ויאכסן שתי פחיות שתייה, גם המאפרה נשלפת באלכסון. לוח המחוונים פשוט ונקי, השעונים לבנים עם ספרות שחורות וגדולות, כמעט מוגזמות הייתי אומר. בסך הכל, תא הנוסעים של ווינר 2003 מציע את כל מה שמקובל בקטגוריה, בתוספת מזגן אוויר עם בקרת אקלים דיגיטלית. אהבנו את עיצוב סביבת הנהג, ואת המרחב במושב האחורי – זה עדיין טנדר, אולם קצת פחות גרוע. לנסיעה ארוכה, הושיבו את המבוגרים מלפנים, את הילדים מאחור.

תפסנו תנופה
פעמים רבות כתבנו שביצועי המנוע אינם הדבר החשוב ביותר ברכב שטח – ואני עדיין חושב כך. אולם לאחר חדוות התאוצה של הניסן, אני מוכן לרכך מעט את הצהרתי. מנוע ה2.5- ליטר מפיק מרגליות וסוסים לרוב; עם 31 קג"מ ו133- כ"ס, הווינר החדש מציע ביצועים מעל לתחרות, בחגורת כוח רחבה ונדיבה. ההובלה הזמנית של המגנום נשארה הרחק מאחור, גם איסוזו איפון העתידי לא יהיה חזק יותר מהניסן.

הוסף על שפע הכוח תיבת הילוכים ידנית, ותקבל חריקות צמיגים ביציאה מכל רמזור, שעטה פראית במעלה הדיונות, ותאוצות ביניים הגוברות על כל טנדר דיזל, וגם על הרבה עירוניים אוטומטיים. המנוע, טורבו דיזל עם מצנן ביניים והזרקה ישירה דו שלבית, מספק את סוסיו בגמישות וברצון, החל מ1500- סל"ד ועד מעל 4,000. זוהי חוויה שאינה מקובלת על סיפוני טנדרי דיזל, אהבנו מאוד. יתרון הכוח מתחיל מעמידה, אולם הוא מתגבר והולך ככל שגדלה המהירות, בלי להוריד הילוכים, בלי שטויות: לחץ על דוושת הגז, והמנוע יעשה את השאר. עם מהירות מרבית של 160 קמ"ש (על השעון זה נראה כמו 175) ופחות מ14- שניות מעמידה ל100- קמ"ש, אין וויכוחים על איכויות מנוע הניסן, בנהיגה ספורטיבית, בגרירת מטענים, ובדהרת דיונות. בנהיגה רגועה יותר נהנה נהג הווינר מגמישותו הגדולה של המנוע, ומבידוד אקוסטי טוב יותר מזה של מתחריו. הבלמים מצוינים, טובים משל המתחרים, ויש ABS.

הבעיה הגדולה של הווינר היא, כמובן, התיבה הידנית. 75% מרוכשי הטנדרים בישראל מעדיפים אוטומט, ורק מעטים מהם יסכימו לעסקה של ניסן, "קלאץ' תמורת ביצועים". זה הזמן להזכיר כי גם לתיבה ידנית יש יתרונות גדולים; היא מנצלת טוב יותר את כוח המנוע, חסכונית בדלק, ואמינה הרבה יותר מהמתקנים האוטומטיים. השילוב של תיבה ידנית ועוצמת המנוע של הניסן מעניק לנהג הספורטיבי הנאות שאינן אפשריות בטנדרים אחרים. אין ספק שבתחום ביצועי המנוע, הווינר של ניסן הוא מנצח אמיתי!


נתפסנו מקפצים
נראה כי מהפך העיצוב והמנוע פסח על מערכת המתלים. אלה נשארו רכים למדי, בדומה לווינר הקודם. ניתן להתייחס גם לרכות זו כאל "אמריקאית", אבל כאן אנחנו כבר פחות מאושרים. בנסיעה רגועה על כביש איכותי (מה זה?) זה עוד בסדר, אולם קרעי אספלט ונהיגה ספורטיבית ממצים מהר מאוד את יכולת המתלים. רכות המתלים ומשקלו העצמי של הניסן, כ150- ק"ג יותר מהמגנום, מונעים מהנוסעים חבטות יבשות ומכאיבות, אולם המרכב הגדול מתנדנד בלי הרף. בנסיעה מהירה בולט גם חוסר איזון בין החרטום הרך לבין הישבן הנוקשה למדי. על הכביש זה לא נורא אולם לאורך זמן הטלטולים מעייפים, ומחייבים תיקוני הגה תכופים למדי. בנהיגה מהירה בכבישים הרריים, המנוע הבשרני מגיע מהר מאוד אל מגבלות השלדה והמתלים; יש לשער כי החלפת בולמי זעזועים תפתור בעיה זו, ואז עשוי הווינר להתגלות כרכב כמעט-ספורטיבי: מנוע חזק, בסיס גלגלים גדול ומרכז כובד נמוך, היגוי חד ובלמים טובים.

תפיסת שטח
לשיטתנו, הכביש הוא רע הכרחי ובלתי רצוי, בדרך אל השטח. עוצמת מנוע הניסן באה לידי ביטוי בדיונות העמוקות של תחנת הכוח בקיסריה; המנוע משך בלי לעשות חשבון, דוחף ומחפרר את הגלגלים כל עוד נלחצה המצערת. שני קצר, שלישי, רביעי – הכ