תורת היחסות של שמירת הזמן

המחלה: אי שמירת רווח - אובססיה בלתי נשלטת להיות שניה אחת לפחות קדימה.
תנאים לפציעה: התנהגות בלתי צפויה של הנהג שלפנים.
קצב התפשטות: מהיר ובלתי נשלט.
מספר נפגעים ביום: עשרות.
עלות כלכלית: מיליארדים.
הסתברות: רבע מהתאונות עם נפגעים וכשליש מתאונות הנזק.
קשיים בריפוי: מגפה המונית. הנגועים אינם מודעים למחלתם ואף מתכחשים לה. המודעים למחלה טוענים שעדיף להם להיות חולים. הבריאים הינם החריגים ולכן מתייחסים אליהם כאילו הם החולים.
התרופה: לא ברור עדיין. יתכן קמפיין ענק ומתמשך בחיזוק אכיפה אלקטרונית. יתכן טיפול בחשמל.

הבעיות

אי שמירת רווח הינה בעיה קשה ומורכבת. המגיפה פשטה בכולנו. ממוצע הזמן בין המכוניות בכבישים הצפופים הוא פחות מחצי שניה. מכונית אחת בולמת ושיירה שלמה מתרסקת. לא חבל ? חבל מאוד ! אבל אין עם מי לדבר. אנחנו אוהבים להיות אופטימיים, "מקוים לטוב". לא במקרה להמנון הלאומי קוראים "התקוה".

זמן תגובה.

אדם יכול להגיב לסיטואציה שאינה מצריכה חשיבה או ניתוח, תוך 3 עשיריות השנייה ומעלה, כאשר הוא מוכן. זוהי היכולת המקסימלית לאורגניזם האנושי והיא מתקבלת כשהנבדק ממתין עם האצבע או הרגל מעל כפתור וכל מה שעליו לעשות הוא ללחוץ עם מתן גירוי (הדלקות נורה וכד'). בכביש התמונה תמיד יותר מורכבת וגם בתפעול הרכב ישנן תמיד מספר חלופות. לכן, צריך מהמינימום.

הערכת מרחק, וזמן סיכון

בשנים האחרונות נסעתי כמדריך עם אלפי נהגים בכבישים שונים. למרות שהסיטואציה נינוחה והנהגים משתדלים לנהוג טבעי, עדיין סביר שהנהגים רוצים להרשים את המדריך בנהיגה בטוחה ואיכותית. למרות זאת, הרוב הגורף של הנהגים נוסע במרחק של פחות משניה, מרגיש בנוח שם, והגרוע מכל – חושב שהמרחק בטוח וסביר ושהזמן בפועל הוא 2-3 שניות לפחות. מדובר על פער אדיר בין המצב המסוכן בפועל, ובין תפיסת הנהג את רמת החשיפה והסיכון.

שיטת הספירה 21, 22

השיטה אינה מדוייקת. בעולמנו המודרני והמהיר בקשו מנהג לספור 21, 22 תוך מדידה בסטופר ותגלו שעברה בקושי שניה..

מדידה בין עמודים

טעות המדידה גדולה מידי. אם אנו עוסקים בשניה אחת מינימלית טעות המדידה יכולה להגיע לכדי רבע מהזמן הזה. קשה לראות מתי בדיוק עברה המכונית שלפנינו ליד העמוד..

שדה ראיה מצומצם

כשנוסעים קרוב למכונית שלפנינו כל בלימה או האטה משפיעים עלינו ישירות ומחייבים תגובה. נוצר צורך לצפות את פעולות הנהג שלפנינו מוקדם יותר. אבל ככל שאנו קרובים יותר כך המכונית שלפנינו חוסמת את שדה הראיה ואנו איננו מסוגלים לנתח את המצב. לכן כל האטה הופכת להפתעה ובמקרה הטוב רק "כמעט" תאונה.

אי שמירת זמן מאחור

קשה במידה דומה היא התמודדות עם כאילו שמתיישבים על הזנב מאחור ו"דוחפים" אותנו קדימה בעזרת אורות וציפצופים.

"אני שומר מרחק וכולם נכנסים "

בעיה קשה מאוד להתמודדות. הבעיה היא בטיחותית אבל צריך להתמודד בעיקר עם הבעיה הפסיכולוגית - זה מרגיז ! אתה מנסה להיות בסדר ואחרים מתפרצים בפראות לתוך המרחב שלך.

חריגות.

אני לא מאמין גם לחברי הטובים שנשבעים לי שהם שומרים מרחק. היחידים שמצליחים לשכנע אותי הם אלו שמספרים שהם חריגים בכביש – אז אני יודע שיש סיכוי שהם בסדר. ובאמת, הרבה פעמים התעקשו איתי אנשים שכדי להיות בסדר ובטוח נדרש מהם לנהוג באופן חריג. הם טענו שעצם החריגות מהווה בעיה ואולי אפילו סכנה.


החוק

אולי תופתעו לדעת שהחוק ברור מאוד בנושא. שניה אחת היא המינימום החוקי. אם החוק לא היה קובע מספר לא היה ניתן לתת דו"חות בעזרת מכשיר המרו"ם. טוב עשה המחוקק שקבע קריטריון ברור. מצד שני, הקריטריון של שניה אינו מותיר הרבה זמן לתגובה. אבל אפשר להתייחס אליו כקריטריון לכניסה למצב של סכנה.

הפתרונות

לא הערכת מרחק, לא ספירת מכוניות, לא כבשים ולא גמלים –המרחקים משתנים בהתאם למהירות. אז יש צורך בטבלת מרחקים ביחס למהירות. נבדוק איך זה עובד: אני נוסע 100 קמ"ש. שניה מינימלית אחת שווה כ 28 מטר. שתי שניות בטוחות מיוצגות ע"י 56 מטר. עכשיו נתחיל להעריך את מספר המכוניות שיכולות להכנס למרווח. אם טעינו בהערכה והמרחק הוא 20 מטר, אז אנחנו נוסעים בזמן של 7 עשריות מהמכונית לפנינו. את מדבקות "שמור מרחק" צריך לשנות למדבקות "שמור זמן" או "שמור 2 שניות".

למדוד זמנים

אין דרך רצינית אחרת. מומלץ לקחת סטופר / שעון מדויק ביד ולבדוק היטב כמה כמה מילים ובאיזה קצב יש לומר כדי שתעבור שניה, שתיים ושלש. טכניקה שעוסקת במספרים הינה "אלף מאה עשרים ואחת" לשניה הראשונה, "אלף מאה עשרים ושתיים" לשניה השניה וכו'.
טכניקה אחרת שעוסקת באהבה ... "אני אוהב את אישתי" יכולה להיות תחליף מצויין ל 1121 וכל צרוף אחר של 4 מילים נורמליות אחרות.

מדידה בין סימונים על הכביש

הדרך המדוייקת ביותר למדידה הינה סימון כלשהו על הכביש (קו מרוסק, החלפת אספלט, צל של עמוד וכד'). כשזנב במכונית שלפניכם עובר על הסימון התחילו לספור עד שהסימון נעלם תחת חזית מכוניתכם. טעות המדידה תהיה זניחה.

שדה ראיה מצומצם

מנקודה זו נגזר פתרון מצויין למצב של אי שמירת זמן מאחור כשיושבים לנו על הזנב באופן מסוכן ומלחיץ. אם אתם שמים לב שה"אגזוזן" ממוקם עם מכוניתו בצד השמאלי של הנתיב – רוב הסיכויים שהוא עושה זאת כי חסר לו שדה ראיה. כשהוא מתמקם משמאלכם הוא משלים את שדה הראיה שחסר לו וממשיך לשבת קרוב אליכם. למצב ישנם מספר פתרונות. המומלץ יותר הינו לאותת ימינה, לעבור נתיב ימינה ולתת לו לעבור. אם לא ניתן לזוז ימינה יש פתרון אחר יעיל, שאינו חוקי בדרך כלל, לרדת לרגע לשול ולהשתחרר מהלחץ מאחור. כמובן בתנאי שהשול סלול. אני מדגיש שיש לפתרון הזה בעיה עם החוק פתרון נוסף שאני לא אוהב, לזוז למרכז הנתיב ולחסום את שדה הראיה של הלחצן – זה מצליח לפעמים ומזיז אותו אחורה לכמה שניות. ואפילו מעודד את הלחצן לעקוף. החסרון, שיש בפתרון הזה משהו כוחני, למרות שאין בו שום בעיה חוקית. בכל מקרה זהו פת