איש הברזל

צילם דודי מוסקוביץ

טררררר... טם טם טם... טרטור עצבני ואין סופי השמיעה קופסת ה'דובק' הריקה שהצמדתי בין ה'שפיצים' של הגלגל למסגרת האופניים. כבר אז, בגיל שמונה היא נתנה את התחושה כי מנוע אימתני גועש ופועם מתחת לרגליי. הפעם היו אחראים לטירטור העצבני הזה, רק בדציבלים גבוהים הרבה, 600 סוסים שהיו כמטר מתחתיי. ממרומי ה'ביג-פוט' הכול נראה קטן כל כך וכאילו אף אחד לא קיים בשכונה. כשעידו מזרז את עדר הסוסים העצום הזה בוקעות נהמות מחרישות אוזניים עוד יותר, שמזכירות לי את הירידות הגדולות ש'טסנו' בהן בילדותנו עם האופניים בעלי מנוע ה-'דובק'; שם היה מתעצם הרעש ומקפיץ תינוקות בני יומם מעגלותיהם. אותן ירידות הזכירו לעידו את ר?כבו הראשון. עגלת עץ עם גלגלים קטנים, היגוי בצורת חבל שקשור לפלטת העץ הקדמית ואליה מחוברים הגלגלים הקדמיים. מאז האיש הזה לא מפסיק להמציא לנו מכונות ויצירי כלאיים שונים ומשונים. "בגיל עשר שכולם רכבו לבית הספר על אופניים, אני רכבתי לעבודה עם אופניים שהתאמתי להם טלסקופ של טוסטוס ITM". כבר אז עידו לא השאיר רכב חמש דקות בלי שהוא משנה אותו. אהבתו הגדולה משלבת בין בניית הכלי לנהיגה עליו. האיש מחובר לכל ריתוך שהוא עושה ברכב ומרגיש כל 'פ?ל?ח' (חתיכת ברזל) תוך כדי נהיגה. "אני אוהב להרגיש בזמן נהיגה את כל החלקים בתנועה, בכל 'ב??מ?פ?' אני ממש מרגיש את עבודת המתלים, הבולמים, הצמיגים וכל מה שזז". כמות המכוניות שהוא משפר ובונה כמעט בלתי נתפסת, מדובר בעצם במפעל מכוניות קטן של איש אחד, וזה די מדהים; ולא זו בלבד אלא שהכול בראש שלו. לא תמצאו שם ת?כניות, סקיצות או שרטוטים. לא אשכח את הרגע הזה שהייתי אצלו לפני שנים, ומצאתי על הרצפה מנוע שברולט וסביבו מספר 'פ?ל?חים' שנראים כמו התחלה של מסגרת. לשאלתי 'מה זה' ענה לי עידו "זה יהיה רכב העבירות הכי טוב בארץ", "יש שרטוט או תכניות?",שאלתי, "לא, הכול בראש" ענה לי, "עד הבורג האחרון", לימים קמה המפלצת ונקראה 'זיבר'. כן, ה'זיבר' שכולנו מכירים מתחרויות ה'יוקוהמה' התחיל ממנוע שברולט ששכב על הרצפה וסביבו בנה עידו את מפלצת העבירות הראשונה שכולה שלדת צינורות – עבודת אומן.

ההידבקות בנגיף
הניצוץ הראשון הרציני נדלק בקליפורניה. "יגאל מיכלזון מ-'מיכון למטע' (מפעל של 'עפרונים' - קטפות למטעים) שלח אותי לעבודה ענקית בקליפורניה ב-1983. ממש מול מקום העבודה הייתה סדנה ובה הכרתי מכונאי בשם 'וורן' שהיה אז מכונאי של 'דון אדמאס', והתחרה בעבור חברת 'JEEP' ב'בחא' (מירוץ ראלי מן המפורסמים בארצות הברית. על המשתתפים להגיע מנקודת הזינוק לנקודת הסיום במשך יומיים תמימים, בלי הפסקה.). 'אדאמס' וצוותו ניצחו עם CJ-7 את ה'בחא', הוא היה אז אלוף העולם והסדנה שלהם, כאמור, הייתה ממש מול מקום העבודה שלי". כל יום בסיום העבודה חצה עידו את הכביש, ולמד מן האלופים האמריקנים איך מגדלים CJ-7להיות אלוף. באחד ממירוצי ה’בחא’ שהשתתפו צירפו את עידו כ'נער-גריז', זה שמגיש תה, ואם הוא מתקדם מאוד נותנים לו גם להגיש את הגריז לעוזר, עוזר המכונאי. "גם כשוליה חוויתי שם חוויה מסעירה, וכשחזרתי ארצה הייתי 'נגוע' בחיידק וגם מצויד בידע". עידו חזר ארצה מצויד לא רק במוטיבציה ובידע כי אם גם בקונטיינר שלם מלא בחלקים לשיפור שקיבל מהחבר'ה שם כאות הוקרה על עזרתו בהגשת הגריז... ". הנסיעה הזאת לאמריקה בעצם שינתה לי את החיים". עידו ניגש למלאכה והחליט לשפר את ה- CJ-7שרכש ב-1982. שני בולמים לכל גלגל, סרנים מג'יפ 'אינטרנ?ש' - דנה 44, מנוע V8 של דודג' שלל לבנוני שהועמד כמטרת ירי. "הוצאנו משם מנוע וגיר חדשים לגמרי שהצבא זרק כמטרות", אומר לי עידו כשעל פניו חיוך ממזרי של ילד שגנב ארגז קרמבואים מן המכולת בלי שהבחינו בו. "ה-'סבן' נצבע אז בשחור ושבה את עיני כולם, עם הג'יפ הזה הכרתי אז את יענקל'ה, בתקופה שהקמנו את מועדון הג'יפים הישראלי". עידו מעדיף בניית כלים מטיולים.


הקמת העסק
עקב מכירת ה-'סבן' השחור הגיעו אליו מהצבא, מיחידה מיוחדת, וביקשו שיבנה להם רכב ייעודי. באגי למטרות מיוחדות, שיוכל לשאת שני לוחמים וציוד. "אני ונועה (אשתו) התלהבנו והיינו בטוחים שהנה אנחנו מקימים מפעל למכוניות". הם מכרו את כל מה שהיה להם, והשקיעו את כל מה שלא היה להם כדי להרים את פרויקט הבאגי המיוחד לצבא. "אם הצבא מזמין מאתנו רכב, אנחנו על הסוס. זהו, נקים מפעל למכוניות". חודשיים תמימים עבד על הפרויקט יום ולילה. "ככה זה, כשאני נכנס לפרויקט אני לא עוזב אותו, עוצר רק לאכול וקצת לישון".
שעת המבחן הגיעה, ועידו התייצב עם הכלי שבנה בשטח ניסויים צבאי. שלל גנרלים, מקטן ועד רמטכ"ל, סובבים ובוחנים בעין את הכלי עוצר הנשימה. חיילים מעמיסים על הכלי 800 קילוגרם שקי חול, ועידו מתחיל בנסיעה על הטרשים בשטח. "הכול 'דופק כמו שעון', ואני מתחיל להתלהב, ורואה שהכלי עומד בזה. עם ההתלהבות התחלתי לתת גז ואז... ציריה נגזרה". הניסוי נכשל. כולם עזבו את השטח, ועידו נשאר שם לבד עם באגי שבור, הרבה חובות ושעות עבודה שירדו לטמיון.
אך עידו ונועה כמו ברזל - לא מתכופפים בקלות. הם החליטו להמשיך במה שהתחילו ולפתוח עסק של 4X4. " לא הייתה לי הסמכה לכלום, אבל החלטנו לפתוח את העסק ולהתגלגל עם הזמן". בא יענקל'ה, עשיתי לו כל מיני שיפורים לג'יפ האדום שלו; בא אהרון מ-'סופר גיר', בניתי לו ג'יפ לצייד; וכך התחיל העסק 'להתגלגל'. "שיפרתי כלי רכב ביום, ובלילות נסעתי לחיפה, לבית ספר 'עמל' כדי לקבל הסמכות. הוצאתי הסמכות למכונאות, פחחות, צבע, מסגרות, הכול. במשרד התחבורה ראו שיש פה בן אדם שרוצה לעבוד, וגם יודע" באופן מפתיע הוא קיבל עזרה, לא סגרו לו את העסק, אלא נתנו לו כל הזמן ארכות עד שהוציא הסמכות ורשיונות תקניים. העסק צמח וגדל הרבה גם בזכות נועה, אשתו. נועה היא הראש מאחורי הידיים של עידו. עוד בכיתה ז הושיבה אותם המורה זה ליד זה, ומגיל 17 הם ממש ביחד, "יד ביד" מוסיפה מיד נועה.
אם לא היא, עידו היה משפר ובונה כלי רכ