סופות בקרואטיה

ההכנות להגשמת החלום

גיא רפאל (פרדוקס-פרוג'יפ), אריק קולפניצקי ומיקי יוחאי הם בעלי החלום. מאז שהשתתפו בליגת יוקוהומה בארץ, ולאחר שצברו ניסיון בעבירות מכשולים מטורפים הם חולמים לעשות זאת גם בחו"ל.
חודשים רבים עמלו הצוותים להתאים את רכבי המרוץ והסיוע לתחרות. הגביהו את הסופות, חיזקו את קפיצי העלים הוסיפו קפיצים ספירליים, אטמו את מכלולי המנוע והחשמל נגד חדירת מים, התקינו כננת אחורית נשלפת, שיפרו את מהלך המתלה, החליפו את צמיגי הרכב לצמיגי 'באגר' 36 אינץ'. לתוך הג'יפים, כמובן, הם הכניסו כיסאות מרוץ, מערכות שמע, מערכות ניווט וכדומה.
המשימה הקשה ביותר שעמדה בפניהם הייתה השגת מקורות מימון (החולמים הם ג'יפאים מטורפים ואינם אנשי שיווק…). אחרי מאמצים רבים הושלמה חלקית גם המטלה הזאת, וכל אחד מן הצוותים יצא לדרך עם כרזות פרסום על הג'יפ.
גיא רפאל, ייצג את "פרדוקס" מערכות אבטחה; אריק קולפניצקי את 'קסטל בורכוב' רהיטים; מיקי יוחאי עם 'יקוהומה' ו 'קסטל בורכוב' רהיטים גם.
בשמונה במאי הם יצאו לדרך, ובכיסם הכרטיסים להגשמת החלום.

רקע

ראלי קרואטיה טרופי, נחשב כיום לתחרות השניה הקשה והמטורפת בעולם אחרי ראלי "ריינ-פורסט" במלזיה, ובשש השנים האחרונות הוא מתקיים בתוך נהרותיה ויערותיה הסבוכים.
רוב הצוותים בתחרות מגיעים מאירופה, ומעטים הצוותים שעושים את הדרך הארוכה מארה"ב, מקסיקו והשנה גם מישראל.
בכל יום מימי התחרות השנה (שמונה ימים) הוזנקו הצוותים (על פי סיפור דרך) אל מסלול ניווט באורך 20-100 ק"מ. במסלול היו מרשלים שחתמו על טופסי הניווט, ובנוסף סומנו מקומות הכרחיים למעבר. הניקוד שוכלל ונקבע לפי הזמנים ואיסוף נקודות המרשלים.
השנה נרשמו לתחרות כ- 50 צוותים (מספר גבוה יחסית לשנים קודמות), והמשותף לכולם הוא טירוף בלתי מוסבר בכל מה שקשור לג'יפאות תחרותית.
בחור מקומי סימן את המסלול (על פי התוואי שנבחר נראה שיש לשלחו בדחיפות לטיפול נפשי) - בתוך יערות חשוכים, מעברים בוציים, בעליות אינסופיות ונהרות זורמים. בהחלט מסע השרדות.

ההלם הראשוני

"אני בשוק מוחלט, אני פשוט לא מאמין למראה עיניי; עד היום חיינו בבועה משלנו, מעולם לא ראיתי קיטים כאלה על כלי רכב, אני לא מבין מה אנחנו עושים כאן בכלל...", זאת הייתה התגובה הראשונית של גיא רפאל (פרדוקס-פרוג'יפ), שהחוויר ברגע שנכנסו הצוותים אל "אקו-פארק", וממול הגיחה, במהירות רצחנית, טויוטה מקוצרת ומשופרת להפליא. רק לאחר שעתיים של הצצה לסדנאות המאולתרות של הצוותים האחרים, חזר הדם לזרום בעורקיו ופניו חזרו לצבעם המקורי. באותו רגע הבין כי חודשים של הכנות בארץ לא ממש הספיקו, וכי המתחרים האחרים בנו את כלי הרכב בניה שונה: המנועים שהותקנו היו מנועי 8V, הסרנים הוחלפו לסרני יונימוג, הצמיגים היו צרים וגבוהים (כדי שיוכלו לעבור בין עצי היער הצפופים), וכל כלי הרכב יושבים על קיט קפיצים ספירליים בלבד.
חשוב לציין כי ההלם הראשוני שתקף את הצוותים הישראלים, חלף מיד והפך לנחישות אדירה. הם ידעו באותם רגעים כי אינם חוזרים בהם, אלא ניגשים אל קו הזינוק של הראלי במטרה להגיע אל קו הסיום בתום שמונת ימי התחרות. בסופו הם יסיקו את כל המסקנות האפשריות לקראת השנה הבאה (המוח הישראלי שלא מפסיק לחשוב אף פעם).

התחרות

היום הראשון לתחרות ניטח במלוא עוצמתו. נקודת הזינוק הראשונה שנצבעה בכ- 50 כלי רכב צבעוניים, והפכה למיצג ססגוני ומרהיב. משנשמעה שריקת הזינוק נעשה השדה הפתוח לזירת התגוששות עתירת אנרגיות ורגשות. הדבר דמה לפתיחת כוורת דבורים שצמאות לחופש, כך רעשו האגזוזים הפתוחים; קולם נשמע למרחקים, והם יצאו אל נתיב האדרנלין, אל שמונת הימים, שהגדירו מחדש מידי יום את מגבלות האדם והמכונה, אל הטירוף שלא יוכל בר דעת להבין עד שיראה במו עיניו.
למעבר הקשה הראשון (עלייה לא שפויה ובוצית בין עצי היער העבות) הגיעו הצוותים הישראלים בין הראשונים. מתוך ה'משפך' שיצרה הכניסה אל תוך היער הגיחו בזה אחר זה כלי הרכב, בחוסר התחשבות בחבריהם לתחרות כמעט טיפסו אחד על השני בעלייה. עשרות כננות נפרסות זו לצד זו, נווטים נלחמו בציפורניים בעלייה הקשה, ונאלצו לטפס על ארבע אל הקצה כדי ליצור עגינה. הגשם שירד בעוז שטף הכל ולא פסח על שום פיסת אדמה, והיא נעשית חלקלקה עד שאפילו צמיגי ה- 36 אינץ' הענקיים שהורכבו על שלושת הג'יפים אינם מצליחים לאחוז בה. רעש האגזוזים הוחלף בקונצרט זמזום הכננות. הן נמתחות, מושכות קצת, מתחממות בגלל המאמץ הרב ואפילו נקרעות.
רק בסופו של אותו יום בו חלפו הצוותים על פני 50 ק"מ בין יערות סבוכים וחשוכים, רק אז הבינו באמת במה מדובר. החלום שהתגשם לווה בסופת גשמים. אפילו מכשולי ליגת יוקוהמה, המטורפים ביותר שנבנו, לא היו דומים כלל לאותה עלייה בוצית וקשה בין עצי היער הסבוך. ובאותו רגע ממש, הבינו הישראלים כי המציאות שאליה יצטרכו להתרגל בשבעת הימים הבאים היא מציאות קשה מאד.
"קשה ככל שתהיה התחרות, אותנו היא לא תשבור...", אכן, אנחנו אנשי המדבר ולא אנשי היערות, אבל אנחנו נעבור את זה..", "מה שלא הורג, רק מחשל..." אלו רק חלק מהמשפטים שאמרו אנשי הצוות בבוקר של יום המחרת בכוונה לחזק את ידי חבריהם; אמרו ולא חשבו לרגע לפרוש.
לא הייתה נפילת מתח אחת בכל התחרות הזאת, אפילו לא לרגע. כל יום היה קשה מקודמו. סופות הגשמים שלא פסקו עשו את הקרקע בוצית, והמעברים היו קשים ביותר; וגם כשהגיחה השמש מבין העננים היא לא הצליחה לחדור מבעד לעצי היער העבות ולייבש אותו.
הנווטים הישראלים עמדו במשימת הניווט על פי ספר הדרך, אך בכלי הרכב נכרו צלקות המסלול: בכל יום נשברו טרנספרים, התעקמו קפיצים, התפרקו בולמים. אבל 'החולמים' לא הרפו; לילות שלמים לא ישנו אלא ריתכו, תיקנו והחליפו, הכול כדי להביא את ה'סופות' לנקודת הזינוק ביום המחרת. רבים מהמתחרים הזרים התפעלו מהנחישות בה, ערב ערב, עמוק לתוך הלילה, הצוותים הישראלים התעקשו להשמיש את הג'יפים הפגועים ליום התחרות הבא.