הקוסם מארץ המרדפים

כתב וצילם: דודי מוסקוביץ

כתווים בידי המלחין, כך הג'יפים בידי יענקל'ה. ווירטואוז האילתורים, חי ונושם שטח. דרך המחשבה והפטנטים שהוא ממציא בשטח ראויים להערצה. אהבתו הראשונה היא לג'יפים והוא מכיר כל שביל בארץ. חלק מהשבילים נתגלו על ידו ורק מאוחר יותר הוכרזו כשבילים מסומנים. מאפיינות אותו התכונות הבסיסיות לג'יפאי אמיתי. אהבה עמוקה לארץ ואהבה למכונה. ישבתי עם יענקל'ה רבות בנסיון להבין את נפש ה-8V שפועמת בתוכו. מחברות שלמות כתבתי בנסיון להדביק את קצב הסיפורים שיש לו, וכאילו לא די בכך, הוא צייד אותי בירחוני רכב ושטח רבים שמכנה משותף אחד לכולם – יענק'לה זלצר. עוד בטרם התחלתי לעיין בעיתונים גלשה הכתבה לממדי אסון, ואני בקושי סיפרתי כזית.

ניווט בגיל שלוש
הדברים אצלו כנראה מו?לדים. עוד כשהיה בן שלוש צולם בגאווה עם ר?כבו הראשון, תלת אופן עם נעילה קבועה מאחור. החיוך המרוח מאוזן לאוזן הסגיר כבר אז את חיבתו העמוקה לגלגלים שהלכה והעמיקה עם השנים. את חוש הניווט שלו הפגין עוד לפני שנרכשו האופניים. בגנון בנווה רסקו צעקה עליו הגננת, אולי בגלל שאירגן תחרות עבירות בארגז החול. יענקל'ה נעלב עד עמקי נשמתו החליט לברוח הביתה. הוא ניווט את דרכו, בלי GPS, מפה או כלי עזר אחר; כארבעה קילומטרים של פרדסים, והוא רק בן שלוש. אגב שיפורי רכב, יענקל'ה קיבל 'הגבהה' בגיל מאד צעיר, הגבהה לרגל. מגיפת הפוליו שהשתוללה בארץ ב- 1947, לא פסחה על התינוק לבית זלצר; הוא נולד עם חצי גוף משותק אבל אז כמו היום, לא וויתר, ועבד קשה מאד כדי להחזיר תנועה לגופו. "נלחמתי להיות כמו כולם" אומר לי יענק'ל "ויחד עם אימא התנגדנו נחרצות לקיבוע ברזלים שהיה נהוג אז. עיסוי אחת ליומיים, עבודה קשה ונעליים מיוחדות עם 'הגבהה' עזרו לי ללכת. היה לי מאד חשוב להיות כמו כולם ושלא ירחמו עלי". עד היום ניכרת אצלו התכונה הזאת, הוא אינו משוויץ ואינו מתבלט; הוא רוצה להיות כמו כולם. גם אחרי הניתוח הניסיוני שנותח כשהיה בן ארבע עשרה והצליח חלקית. גם אז התאמץ כל כך להיות כמו כולם ונהיה אלוף רמת השרון ברכיבה על אופניים, "שם המשחק פה הוא כוח רצון ומזה יש לי הרבה".

אהבה ממבט ראשון
הריר נזל ממנו כשראה את אחיו הגדול, בנצי, מגיע הביתה עם ג'יפים, קומנדקרים וזילים. אלה רק פתחו לו את התיאבון, ואת ניסיונו בנהיגה הוא רכש בלילות; זה היה גונב לבנצי את הסוסיתא ומשתולל בפרדסים. "ראיתי ג'יפים 42 בסרטים על מלחמת העולם, והייתה זו אהבה ממבט ראשון" הוא מספר. "כשהייתי בן שבע עשרה ראיתי ג'יפ-'42 של בעל מוסך שהכרתי, ועליו שלט 'למכירה'. קניתי את הג'יפ אף שעדיין לא היה בידי רישיון נהיגה, ועד יום הולדתי השמונה עשרה שיפצתי אותו". את הידע במכונאות רכש יענק'לה בתיכון מקצועי 'עמל', ועוד כנער צעיר עבד אצל 'לובינסקי' במוסך (פיג'ו). "כך שיפוץ הג'יפ לא הייתה בעיה גדולה", מחייך יענקל'ה. "ביום הולדתי השמונה עשרה קיבלתי רישיון, ויצאתי לנסיעת בכורה רישמית ראשונה. נסעתי למנדרין". כבר אז יענקל'ה? אני שואל, "כן, אבל אז לא היו שם ג'יפים הג'יפ היחיד היה שלי, והיה עוד ערבי אחד שהיתה לו וויליס ישנה, אתה חילץ בתשלום. אני הרסתי לו את העבודה מפני שהייתי מחלץ בחינם, בשביל הכיף. אהבתי מאוד לחלץ ולעזור, ועד היום יש לי את הכיף הזה".
את נסיונותיו עם כלים המשיך בצבא כסמל רכב. "היה לנו בבסיס מסלול עבירות ניסיוני לטנקים, שם ניסיתי לבדוק איפה הגבולות של הג'יפים". את נהגיו הפקודים הוא היה מאמן במשחקי תופסת רכובים בפרדסים, "הייתי בורח להם עם ג'יפ, והם היו מנסים לתפוס אותי. 'זלצר נהג משוגע' כינו אותי הקצינים בבסיס. ב'ששת הימים' שמתי לג'יפ ג'נט 13 וכשהוצאתי אוויר קיבלתי גלגלי בלון, התקדמנו בשטח במקומות שאף אחד לא העז להכנס, כך הגענו בשקט לסואץ, ואיש לא עצר אותנו". כחו?לה הגה הוא מספר לי איך שלחו אותו מסואץ להביא מכתב למרכז הארץ ולחזור, בלי לישון; והוא, כמובן, עשה זאת!
"ראיתי שאני מסוגל ולא אכפת לי כי כיף לי לחיות באבק ובחולות, זה נכנס לי לגוף, ואמרתי לעצמי שככה אני רוצה להמשיך לחיות".

ג'יפים ג'יפים ועוד ג'יפים
כך באמת המשיך את חייו, מהשחרור ועד היום, השיגעון לג'יפים וטיולים לא עוזב אותו. בעבודה מאומצת אחרי השחרור הוא חסך כסף עם בנצי כדי לממש את החלום – פתיחת מוסך. בשעות היום עבדו בצביעת נמל אשדוד החדש שבדיוק הוקם, "ובלילות הסעתי פועלים למלון השרון, עם הדאבל קבינה שקניתי". בהתחלה היה מוסך לפג'ו בלבד, אבל מהר מאד הוא התחיל לתקן גם ג'יפים. "זה לא היה אז כמו היום. היו אז פחות ג'יפים ובעיקר סיקסים". את הג'יפ 42' שלו שקנה בגיל שבע עשרה הוא החזיק עד החתונה. כשהכיר את רבקל'ה הצביע על ה-42' שלו ואמר: "תראי את הכלי הזה – אני לא נפרד ממנו, את צריכה לדעת את זה" וכמו כל גבר שהולך זקוף מתחת לשולחן, חודשיים לאחר מכן הוא מכר את ה-42' לכבוד החתונה. "עשיתי צעד בשביל החתונה שרבקל'ה לא תגיד... אבל מהר מאד התאוששתי וקניתי ג'יפ אחר". 'פייב' 74 מקיבוץ ניר יצחק. "החלפתי לו מנועים עד שבסוף שמתי לו מנוע שברולט 5.7 ליטר עם שמונה צילידר, גיר של וגוניר, צמיגים '33 ברזנט והרבה ניקלים ברוח התקופה של אז".
"נסעתי עם הפייב לכל מקום אפשרי, גם למשפחה בפרדס חנה. תמיד ראיתי שם בחור עם ג'יפ שחור. אני הסתכלתי עליו והוא הסתכל עלי, אבל לקח המון זמן עד שהתחלנו לדבר". היה זה עידו, עידו כהן שעליו עוד נספר בהרחבה בגליון אחר. הם התחילו להיפגש ולהראות אחד לשני מה הם יודעים. "עד היום אנחנו חברים טובים ומתייעצים אחד עם השני הרבה. נפגשנו בדיונות בפרדס חנה והרבה אנשים היו באים לראות אותנו משתוללים. יום אחד עידו אני ופאול עמדנו שם עם שלט ונרשמו למעלה מ-70 ג'יפים, ככה קם מועדון הג'יפים הישראלי. אהבה שלי לג'יפים היא גם אהבה לאנשים שאוהבים ג'יפים" מכריז יענקל'ה, ואני אומר לכם שלפחות מהכרותי הקצרה עם האיש, הוא תמיד משרה אווירה נעימה. יש לבן-אדם אנרגיות חיוביות וגם כשלקוח כוע