מכירים את זה שאתם מנסים לנהוג מהר, נותנים את פקודות ההיגוי והדוושות והמכונית כאילו לא עושה מה שאתם רוצים? מכירים? כן? כי אני לא הכרתי. וסובארו אימפרזה STI של ג'ון צ'יקו (היבואן של קוסקו לישראל) ובה גם אני נהגתי בסבב הראשון של ליגת ה- TIME ATTACK, התנהגה אלי במקצה התחרותי הראשון כמו ביץ' סוררת וסרבנית.
התחושה שלי, קיבלה חיזוק גם משעון העצר, שאף פעם לא משקר. הייתי nowhere...
העברתי את רשמי בנוגע להתנהגות הסוררת לג'ון האשף של הסט-אפ, ושהיה אמור לעלות לנהוג אחרי. וככה, כמו שהוא עם חליפת המירוצים הלבנה שלו, הוא תפס את מד לחץ האוויר, ירד על הברכיים ועשה משהו עם לחץ האוויר בצמיגים הקדמיים, ואז נשכב מתחת למכונית והחל לפשפש באיברים המוצנעים שלה. אולי הוא אמר לה גם משהו. אולי איים עליה. אני לא בטוח. כך או כך, אחרי כדקה, הוא הזדקף, חבש קסדה וכפפות, עלה למקצה שלו והוריד מהזמן שלי 1.2 שניות.
זהו. סוף העולם שלי הגיע.
תבינו, במירוצים יש לנהגי מירוצים מלא תירוצים. "נהגי תירוצים" אני קורה להם. "לא היה לי מספיק כוח"; "הצמיגים גמורים"; "המכונית שלו יותר טובה"; "חסמו אותי, אכלו לי, שתו לי". זה אף פעם לא אני, אני מושלם, אלו פשוט התנאים שהיו נגדי. אבל מה ממחסנית התירוצים הזו אפשר לשלוף כנגד נהג שעולה לנהוג על אותה מכונית ממש, ומגלח לך 1.2 שניות מהזמן? לא עשירית או שתי עשיריות שניה, שניה נקודה שתיים!
יש רגע בחיים של כל נהג תחרותי שבו הוא מבין ש... זהו. שהוא איבד את ה-"מוג'ו", שאין לו יותר מה לחפש על המסלול, ושצריך לפרוש. ומי שלא ראה את הראיון של ג'ון ווטסון מספר על הרגע הזה, כשעקב באימון למירוץ פורמולה אחת אחרי אירטון סנה, שימצא את הסרטון הזה ביוטיוב. ככה הרגשתי באותו הרגע ורק שני דברים היו לי בראש: אני רשום לכל עונת המירוצים ואין לי שום עניין להמשיך; אני אמור לנהוג בשבוע הבא במסלול המירוצים בקפריסין ואני הולך לבטל את זה.
פשוט אין טעם להמשיך. זהו. נגמר.
תקווה חדשה
אבל בינתיים שמרתי את התחושות האלו לעצמי. יש לי עוד שני מקצים לנהוג היום וצריך לראות מה אפשר לעשות על מנת להשתפר קצת. אלא לשפחות על פי התוצאות של אלו שכבר הספיקו לעלות למקצה השני, לא היה לי מקור לאופטימיות. בניגוד לתחזיות, לא רק שזמני ההקפה לא השתפרו, אף לא אחד מהמובילים הצליח לשפר את זמן ההקפה שלו מהמקצה הראשון...
הגיע זמני לנהוג וכבר בהקפת החימום הבנתי שני דברים. ראשית, ג'ון הוויזרד חולל קסמים והכניע את הסוררת. זו פשוט הייתה מכונית אחרת. שנית, אותה מיצובישי איוו מפלצתית נעולה צמיגי סליקס, שפשוט ברחה ממני במקצה הראשון, הולכת לעכב אותי תוך פחות מהקפה תחרותית אחת.
זהו! באחת התנקו המחשבות והתרכזתי כל כולי בנהיגה. וכן, התנאים לא היו לטובתי, פיספסתי פעמיים-שלוש את ההעברה בין השני לשלישי, וקונוסים שהפילו מתחרים אחרים מנעו ממני לעשות ולו הקפה אחת מושלמת (נהג תירוצים, כבר אמרתי?), אבל זוכרים את שעון העצר שאינו משקר?
בסיומו של מקצה, למרות שאף אחד מהמובילים כאמור לא הצליח לשפר זמנים במקצה הזה, הצלחתי לקזז מהזמן הקודם שלי 1.4 שניות.
המוג'ו חזר...
לקראת המקצה האחרון מחליט האשף ג'ון לעשות עוד שינוי אחד בצמיגים ובלחצי האוויר וה-STI מגיבה לשינויים כמו כלבת גולדן רטריבר צייתנית ופשוט מרגישה חדה, מדוייקת, צייתנית ומהירה והכי חשוב: ממושמעת. היא פשוט נוסעת לאן שאני מסתכל. כמו שצריך!
אז בסופו של יום, הגעתי למקום השני, ג'ון הוויזרד הגיע שלישי, באותה המכונית ומוכיח את מה שטען תמיד: לא רק כוח חשוב במכונית, אלא גם ובעיקר - איך שהיא מתנהגת ווזה תלוי בעיקר באיכות החלקים המשודרגים המורכבים בה, ובסט-אפ של המכונית, שגם לדעת את לעשות את זה, זו אמנות בפני עצמה. וכך, עם מכונית בעלת מנוע סטנדרטי, שחלשה בעשרות כ"ס ועד אפילו 150-200 כ"ס ביחס למכוניות האחרות בקבוצה, הצלחנו שנינו להתברג לפודיום, אחרי פורשה GT3 האימתנית של שלומי שביב.
אז למרות שזה הולך ונהיה קשה יותר מבעבר, ולמרות שרמת המתחרים הישראלים השתפרה (מאוד!), הפרישה וטקס תליית הכפפות יחכו עוד קצת. המוג'ו עדיין נשאר, ויש עדיין ארבעה מירוצים נוספים העונה להשתתף בהם.
להתראות במסלול המירוצים.
