וידאו: בני דויטש
חורף 2018 היה פראי אבל את שיא סופת השלגים לא הצלחנו לתפוס; כמה ימים לאחר שוך הסערה יצאנו למרדף אחרי החומר הלבן. עם אוסף מרשים של תיאומים ואישורים לכניסה לשטחי השלג בסביבת החרמון יצאנו לדרך, וחששנו העיקרי היה - האם יהיה השלג עמוק מדי עבורנו? הו, תמימות נבערת, וכי מה חשבנו לעצמנו, שאנחנו ב-מינסוטה?...
עם כל הכבוד לחששותינו המופרכים, כאשר הציעו לי לצאת לטיול מאבריקים עם צחי כפרי )האיש והמצערת מאחורי "כפרי דרייב"), מה יש לי להתווכח? שלג, דיונה, פודרה או בוץ, כל מצב צבירה מתאים לסיבוב חורף ספורטיבי. יצאנו לדרך בשיירה קטנה שכללה שלושה מאבריקים, שניים דו-מושביים ואחד ארבע-מושבי. הייתה זו הזדמנות מצוינת לחזור ולהתענג עם כלים ספורטיביים אלה וגם להבין קצת יותר לעומק, את הכישוף שהם מהלכים על לקוחותיהם - יש בישראל למעלה מאלף כלים ספורטיביים כאלה, והשוק פורח ומבעבע.
כובשים את הרמה
השריונרים הצעירים שפתחו את הבוקר בתוך אגן בוץ שחור לא הבינו מי בדיוק הגיח אליהם, מכיוון קיבוץ גונן. הם טיפלו בנגמ"שים הכבירים כאשר הופענו מולם בהילוך מהיר, מדלגים בקלילות בין הקוליסים הענקיים של הנגמ"שים והטנקים. שטחי אימונים של צה"ל הם מקום מצוין לשעשועי שטח, שם אתה יכול לנהוג בלי חשש מפגיעה בשטחים חקלאיים, ערכי טבע ושאר ירקות. צחי כפרי הוביל אותנו כלפי מעלה, במגמה להגיע לחרמון הצחור.
שלושת המאבריקים דילגו בעליזות בין השלוליות האדירות, מגהצים קוליסים בעומק חצי מטר, כאילו היו מרבד הקסמים. בשלב זה כבר היינו מבוצבצים עד צוואר אבל האדרנלין דחף אותנו קדימה. רכבי צד-בצד צורכים דלק, צמיגים וחלפים, אבל הם מייצרים את החומר הנכסף ביותר, אדרנלין בכמויות מסחריות. לקוחות רבים התמכרו לריגוש העצום של רכבי הצד-בצד, והם משקיעים בהם סכומים גדולים מאוד. 3X טורבו הוא הדגם הספורטיבי ביותר שנמכר בישראל, עם מנוע רוטאקס שלוש-בוכנות המפיק 172 כוח סוס אבל בעיקר, שלדה ומתלים היפר-ספורטיביים. הרכב עולה 193,000 שקלים וביצועיו מדהימים; למרות זאת יש לקוחות המשדרגים אותו עם צמיגים וחישוקים משופרים, בולמי זעזועים, מערכות תאורה לנהיגת לילה, מערכות קול... לא נדיר למצוא כלי כזה שמחירו הכולל מתקרב לרבע מיליון שקל.
הפנאטיים ביותר מחליפים כלי כל שנה, אבל לאחרונה הגיע לישראל מאבריק 900 במחיר שפוי יותר. גרסתHO האטמוספרית עולה 120,000 שקל "בלבד" והיא מציע את אותה שילדה של הטורבו, אבל עם צמיגים קטנים יותר, בולמי זעזועים פחות קיצוניים ושאר קיצוצים לא קריטיים. עדיין, עם 90 כוח סוס ומערכת מתלים מעולה יכול ה-HO לענג ולשמח כל נהג שפוי, שאינו מחפש את ביצועי-הקצה.
הדבר המשכר במאבריק היא התחושה (המזויפת בעליל!...) שהוא הופך אותך לסוג של סטפן פטרהאנסל; הישיבה הנמוכה, הביצועים הספורטיביים, הצליל הממכר, אתה מרגיש שהפכת לנהג-על, עם ביצועים מופרכים ורמת בטיחות גבוהה מאוד. אני כבר יודע שלעולם לא אהיה פטרהאנסל אבל המהירות בה הגענו אל החרמון, הפתיעה גם אותי... שבילים משובשים, כבישים מרוסקים, סמטאות הכפרים הדרוזים, בוץ ומים, כולם חלפו ביעף מתחת לצמיגי השטח שלנו.
מלכות החרמון
לרחבת הרכבל התחתון הגענו עם שלושה כלים מבוצבצים לחלוטין, בגוון צבאי לגמרי. היה זה היום הראשון בו נפתח האתר לגולשים והמוני בית ישראל התגודדו סביב הכלים, הצטלמו לידם ובתוכם, ורצו להעפיל איתם על ההר הלבן. גם אנחנו רצינו אבל נשארנו במגרש החנייה, מנסים לממש את אישורי הכניסה שלנו - אך לשווא. לאחר סדרה אינסופית של טלפונים לכל מי שהוא משהו, הבנו שנסיעה רצינית בשלג כבר לא תהיה כאן ויצאנו לחפש משטח אימונים צבאי שהיה עדיין מכוסה בשלג - לא בדיוק אתגר עבירות עבור המאבריק העצבני, אבל הזדמנות לחוות את הנסיעה בחומר הצחור.
עצרנו להתחממות עם פיתה דרוזית ותה מהביל, ומשם קצרה הייתה הדרך לכיוון צומת וואסט, בשבילים מסומנים שהיו מרובצים בשלוליות אדירות. לאחר שנרטבנו עד לשד עצמותינו במהירות 60-70 קמ"ש, הדגים לנו צחי צליחת שלוליות בסגנון האיסלנדי; "במקום להאט לקראת השלוליות ולהתרסס בקיתונות מים קפואים, תנו גז לקראת הטבילה ושמרו על מהירות של כ-80 קמ"ש או יותר". להנאתנו הכבירה גילינו כי המאבריק מעביר את כל משקלו לאחור, והוא מרחף על פני המים כמו אולאפור גודמונדסן מ-ריקייאוויק. גדול! הדרך דרומה הייתה אחד מקטעי הנהיגה המדהימים ביותר אותם חוויתי לאחרונה.
רצינו להתנחם בטבילה במעיין החם, אבל גם כאן לא מצאנו את סיפוקנו - לא הייתה נביעה וכך המשכנו בדרכנו מערבה, לכיוון הטנדר שהמתין בקיבוץ גונן. לא השגנו את מבוקשנו המושלג אבל האמת, מה זה חשוב? עם קבוצה קטנה של מאבריקים, החיפוש עצמו הוא חלק עיקרי בהנאה ואין לי בעיה להמציא לעצמי יעדים חדשים לחיפוש, כל עוד אני יכול לתת בגז... סיבובנו חבק כ-120 קילומטרים, בדיוק כמה שצריך כדי להיות מוכנים לחזור הביתה, עד להרפתקה הבאה.
