טיול הג'יפים הגדול, ממרבדי הכלניות של לכיש אל הר חמרן

(בסרטון: חוצה ישראל 2016)

סטילס: רמי גלבוע, הראל סטנטון, אורי אינו

לקראת שתיים בבוקר התגבר הטפטוף הקליל על דפנות האוהל, והפך לקקפוניה של הצלפות גשם, נהמות רוח וטלטלות עזות של אוהלנו המחשב להתמוטט. החורף הסתער עלינו במלוא עוזו ולא ידענו אם זו סופה חולפת או מתקפה שתשלח אותנו להשלים את הלילה בג'יפ, רטובים כארנבים? אירגנו מעט את הציוד, מניחים בפינות האוהל חפצים כבדים (כמה טוב שהכנסתי את תיק החילוץ, שישמש כמשקולת!); ברקים ורעמים הלחיצו אותנו אבל כמה כבר אפשר לדאוג, אחרי יום מטלטל במושבי הג'יפ? המשכנו לישון ובבוקר התעוררנו לציוץ ציפורים, עם שמש שהתחילה ליבש במרץ את האוהלים הרטובים.

הטיול בהובלת ג'וי בירן החל יומיים לפני כן בקרית גת עם 16 זוגות ומשפחות, חבורת טיילים מגובשת ומאורגנת. מה שנולד כ'חוצה ישראל 2018' הפך להיות 'מסע מים-אל-ים' ובהתחשב במזג האוויר החורפי החליט ג'וי להעתיק את המסלול דרומה, אל הנגב המערבי. חוצה ישראל או לא, צפון או דרום, היציאה השנתית הפכה להיות מוקד נכסף לפעילות השטח של החבורה. כל אחד מאיתנו מטייל יותר או פחות, בקבוצה או 'סוליקו', אבל על הטיול הזה לא מוותרים.

מפגש הבוקר כלל חיבוקים וצהלות שמחה של חברים ותיקים הנפגשים להרפתקה חדשה. כגורי כלבלבים הסתובבנו בין רכבי השטח, מרחרחים באגזוזים, מתבוננים בצמיג חדש או מנוע משופץ, אבל הכי מעניין הוא מה שנמצא בתוך הג'יפים - כשוחרי טיולים אנחנו מתעסקים באופן אובססיבי באבזרים ופינוקים, אוהלי גג ומשאבות מים, מערכות חשמל, מקררים, מטבחים מתקפלים, כירות גז ומנגלים קבוצתיים. למראה שפע הציוד אפשר היה לחשוב שאנחנו גייסותיו של מונטגומרי המסתערים על אל-עלמיין אבל לא, יצאנו רק לשלושה ימים...

דווקא בנושא כלי הרכב, אין הרבה הפתעות; לרובנו יש עגלות שטח ישנות יחסית ומסודרות היטב. בטיול הזה היה רוב מוחלט לניסן פטרולים עם תוספת של טויוטות, קומץ דיסקברי-2, שני רנגלרים וה-G של זאב - הבחור מחליף מרצדסים כמו גרביים, והיום הוא הופיע עם 400G מדוגם להפליא. החלטתי להשאיר את הדיסקברי הקשיש בבית והגעתי עם ג'יפ רנגלר ארוך, מהדור העומד להיות מוחלף במהלך השנה הקרובה.

יכול ג'וי להיות מנהיג הלהקה אבל חבל לכיש הוא חצרו האחורית של דגן יהל, המכיר את האזור כאת כף ידו. דגן הוביל אותנו בין מרבדי כלניות מדהימים, מצבורי רקפות ושקדיות הזועקות לשמים, ושדות קמה ירוקים - תענוג לראות את השפע, המגיע לאחר חורף שפינק אותנו בגשמי ברכה. שמש הבוקר הכניסה שמחה ללבבות, ניחוחות הפריחה והאדמה המהבילה עינגו את החוטם, על צמרות העצים ניצבו עופות דורסים ובשדה מרוחק דילגו צבאים קלי רגליים. הניגוד הקוטבי בין נפלאות הטבע והחקלאות, לבין המולת כביש 6 המאוספלט וסואן להפליא, זעק לשמיים. הקטע הצפוני של המסלול (מקריית גת עד קיבוץ רוחמה) אינו תובעני, אפשר לעשות אותו גם עם קרוסאובר עירוני; הישמרו משלוליות עמוקות, בכל אופן.

המשכנו לזגזג בין המטעים ומעברי המים, ג'וי מושך דרומה וחוצה את כביש 6 מערבה. המומים משפעת גווני הירוק מצאנו רחבה נאה לארוחת בוצוריים, והמזון החל להישלף מהמקררים. זו הארוחה הראשונה בטיול, וכל אחד התהדר באיזה תבשיל ביתי מיוחד. אני כבר מחויב להכין פסטרמה ביתית ברוטב צ'ימיצ'ורי, וכך גם רוב המשתתפים - פורסים נקניקים ודברי מאפה, סלטים קטנים ודברי תרגימה; זו חברותא מהסוג הטוב ביותר, נחת גדולה למיטיבי לסת סקרניים. לאחר הארוחה המשכנו דרומה, מכשירי הקשר פולטים הסברים חקלאיים של מביני דבר. חלפנו ליד חוות פיליפ, בתרונות רוחמה, נחל גרר עליון. אחר הצהריים הגענו לאופקים, תדלקנו והמשכנו לחניון לילה בפארק סיירת שקד. חברים חדשים הגיעו מהצפון, אחרים חזרו הביתה, המטבח

אחת ההנאות הגדולות ביותר היא לצאת לטיול עם הג'יפ האישי שלך - זה שאתה מכיר ואוהב, רכב אותו זיוודת ושיפרת על פי טעמך, כזה שלא יפתיע אותך על פני סוללה עקשנית או שיפוע צד מזדמן. אני מאוד אוהב את הדיסקו הקשיש שלי, מודל 1998 בעל יכולות שטח מעולות; אבל הפעם בחרתי לצאת עם ג'יפ רנגלר JK, אייקון מוטורי שנולד לפני כשבעים שנה ובקרוב יוחלף על ידיJL משופר. מאז נכחד הדיפנדר מאולמות התצוגה, Jeep רנגלר הוא רכב השטח היחיד המסוגל לצאת הישר מאולם התצוגה, אל השבילים התובעניים בישראל.

התכוונתי לעשות את הטיול עם גרסת 'רוביקון' קרבית, בעלת צמיגים ומרווח גחון ראוי, נעילות רוחביות ומכלולי שטח איכותיים. אבל רכב ההדגמה שנמסר לי התגלה כדגם "ספורט" צנוע וממוגן, נטול הגבהת 2-אינץ' המתבקשת. רגע של היסוס חלף מיד, והחלטתי לצאת לדרך עם מה שיש; ל-JK הבסיסי יש יכולות שטח טובות מאוד, ובקרת המשיכה אמורה להתמודד היטב עם המסלול המצפה לנו. דאגתי קצת לשלומו של הפגוש הקדמי הבולט, ומרווח הגחון הנמוך; אבל החלטתי להשליך את ה'ספורט' למלתעות הנגב, ולראות מה יקרה.

המתלים הבסיסיים של הרנגלר פחות נוחים מאלה של הדיסקו אבל 150 קילוגרם בתא המטען והורדת לחץ אוויר ל-23 PSI, סידרו את הבעיה. מהנדסי Jeep השכילו לשמור את איפיונו הייחודי של הג'יפ, גם לאחר שבעים שנה. יש לו מנוע בעל 285 כוח סוס, שפע אלקטרוניקה ורמת פינוק סבירה אבל עדיין, כל ילד יידע לזהות שהרכב הזה הוא צאצא ישיר של הוויליס שהסתער על אירופה ב-1942. הצורה הרבועה נשארה וכך גם הפנסים העגולים וגריל שבעת החריצים; כל אלה מראים לך שזהו הג'יפ המקורי, ולא אחד מעשרות החיקויים שנולדו אחריו.

רנגלר 5-דלתות Unlimited מעניק לנוסעיו שפע מרחב פנימי אבל הוא רחוק מלהיות מושלם. רמת העידון הבסיסית אינה הולמת תג מחיר של 290,000 שקלים, והוא נמוך להפתיע. מרווח הגחון הרשמי הוא 25.9 סנטימטרים אבל אני מדדתי 23 סנטימטרים מתחת למיגון מיכל הדלק, נתון שאינו מסתדר עם בסיס גלגלים של 295 סנטימטרים. אין ספק שהגבהה חוקית של חמישה סנטימטרים תעשה לו נפלאות, אבל היום אצטרך להסתדר עם מה שיש. דווקא כאשר התקרבנו אל שיפועי הצד האימתניים של הר חמרן שמחתי על שהוא נמוך - רנגלר אנלימיטד סדרתי הוא רכב שטח יציב ביותר.

אבל תעזבו אותי מצמיגים ויחסי העברה, כולנו מחכים לחניון הלילה בו ייפתחו המקררים ויופעלו הגזיות. מסיבה לא ברורה התרכזו בקבוצתנו כמה בשלנים מקצועיים למחצה, ההופכים את ארוחות הערב לפיגוע גסטרונומי מתגלגל. חלק מביא מהבית סיר מרק הדורש רק חימום, המהדרין מעמידים על הגזיות סירים גדולים של סבתות. התבססנו הפעם על מטבח מרכזי שיגיש "על האש" וסלטים, וכל אחד מהחבר'ה ילהטט בתבשילים האהובים עליו. החתך החברתי, אגב, היה מגוון מגיל שבע עד יותר משבעים שנה, עם נוכחות נשית מעצימה ואפילו קבוצה רב-דורית: סבא סדן, בנו ונכדו שיצאו לחוויה משפחתית מאחדת.

לאחר הקמת האוהלים, מי על הקרקע ומי על הגג, מתחילה הפעילות החברתית. גזעי עצים מספקים את חום המדורה, חברים שולפים קוקטיילים, ליקרים ושאר משקאות מלבבים, רחש הגזיות מתחרה בזמזום המזל"טים המסתובבים תדיר באזורים אלה. דגן יהל הוא אחד הבשלנים הטובים בקבוצה, זהו איש רחב לב שרק רוצה להאכיל את מי שסביבו. בתא המטען של הפטרול הוא בישל קציצות אלוהיות ברוטב עגבניות שהתחיל כשקשוקה, ועבר הסבה יצירתית לתיבול תאילנדי רכנן ומעניין. לאחר מכן הכין מרק קובה חמוסטה, וקינוח מלבי. נראה שלמקרר של דגן ואיריס אין תחתית, כולנו זוכים.

מתן סדן היה אחראי על הקצאת המצרכים למטבח הקבוצתי, אבל זה לא מנע ממנו לשלוף תבשילים מעולים מה-פראדו שלו; סיר אורז עם פירות יבשים הצליח לנתק אותנו מהמנגל, מרק קטניות עשיר להפליא חימם את הלילה השני, בו חבט בנו גנרל חורף. רונית טיגנה בוריקות לכל החבר'ה, שקשוקות הפיצו ריחות משכרים, סלטים וממרחים השלימו את החגיגה הגסטרונומית.

ולאחר כל אלה היה מופיע בצניעות חיליק ובידיו הפתעות מתוקות ואישיות; הבנאדם שולף מהמקרר עשרות גביעים אישיים עם מוס גבינה ודובדבנים, שוקולד עם ליקר רום בעל טעם עז, סיר יין חם עם תפוחי עץ, קפה הפוך ואספרסו לכל הקבוצה... לאחר כל טיול אנו נקראים למשטר דיאטה רצחני!

לפני כמה שנים הצטרף לקבוצתנו הראל סטנטון, שהגיע על תקן של ידיד ו"צלם המשלחת". הבחור עשה מספר טיולים במושב הנוסע, נתקף בחיידק הג'יפאות והחליט לצלול אל השלולית. הוא התבונן בג'אמוסים המכאניים, רכבי שטח מגודלים וכבדים, זללני סולר וצמאי מוסך, ונבהל. הראל חיפש רכב שטח קטן שיוכל לשמש אותו ביום יום, אבל לא ייבהל ממעבר טכני זה או אחר. בחירתו נפלה על גרנד ויטרה 3-דלתות מודל 2002, רכב צנוע בעל פוטנציאל מפתיע. הויטרה נועלת צמיגים סטנדרטיים אבל יש לה נעילה אחורית והגבהת מרכב צנועה.

מאז מגיע סטנטון לכל מקום, צולח כל מכשול ואינו נזקק לגרירות וחילוצים. הראל אינו מהג'יפאים המאצ'ואים, להיפך; הוא שואל את השאלות הנכונות, משלב מה שצריך ומתקל בקור רוח מכשולים שאף מהנדס יפאני לא חשב, שהויטרה הקטנה אמורה לעבור. במעברים טכניים כולנו יוצאים לראות איך האחרים נוהגים ובכל פעם שהראל מגיע למדרגה מאתגרת, אנו עוצרים את נשימתנו כהורים מודאגים - האם יצליח לעלות, האם ייתקע או ינופף גלגלים? הויטרה של סטנטון ממחישה לנו (וגם לכם!) שלא חייבים לקנות ספינת מדבר משודרגת, כדי לטייל בטבע.

אחת הסיבות שהמסלול הועתק אל הנגב, היא שלא בא לנו להתבוסס בבוץ צפוני ולהילחם במכשולי עבירות חלקלקים. הטיול היה אמור להיות מסע רגוע, אבל לא יכולנו לסיים אותו בלי קורטוב של עבירות. הדיונות של נחל לבן סיפקו רגעים של דרמה, אבל האתגר הגדול היה אמור להיות הטיפוס להר חמרן. המעלות המובילים להר חמרן זכו למוניטין של מרסקי גלגלים ומכלולים, כולל אמבטיה קשה ושיפועי צד מסמרי שיער. ככל שחולפות השנים אנחנו פחות משתגעים על אתגרי עבירות, בעיקר כאלה שסכנה בצידם. חלקנו תיקל בעבר את שיפועי הצד של חמרן, והיה פיתוי גדול להתמודד איתם פעם נוספת.

וכך מצאנו את עצמנו לפני מעלה ארוך ומאתגר; ג'וי עצר את השיירה בתחתית, ויצא לבדוק את השטח. הפטרול הגמלוני טיפס באיטיות, טלטלות המרכב ממחישות שיש בדרך מדרגות רבות, הצלבות ושאר מטרדים. "תנעלו כל מה שיש" שמענו את ג'וי במכשירי הקשר, "אני מחכה לכם בנקודה הבעייתית, שמרו מומנטום אבל אל תרוצו מהר מדי". אחד אחד עלו הכלים את המעלה התלול והמשכנו לכיוון הצימוק שבעוגה, האמבטיה של חמרן בגובה 700 מטרים מעל פני הים.

בקטעים כאלה, התקדמות השיירה איטית מאוד. בכל פעם מטפס רכב אחד את הקטעים הקשים (תודה לאל על שהיינו רק 16 ג'יפים), האחרים ממתינים בסבלנות, נהנים לראות את ההתמודדות. הרנגלר שלי נמוך מדי אבל המנוע הבשרני ובקרת המשיכה עשו עבודה נפלאה, מעניקים לי כושר זחילה מצוין והעברת כוח רציפה אל הקרקע. מיגון הגחון ספג חבלות ושריטות אבל בשביל זה הוא שם, הלא כן? גם שאר הנהגים עשו את עבודתם נאמנה, אבל אז עלה קולו של ג'וי במכשירי הקשר.

הוא חלף על פני שיפועי הצד המסוכנים, התבונן במראה וראה 15 רכבי שטח עם גברים נשים וטף, הציץ בשעון וראה שהשעה כבר 12:30... ג'וי החליט שיהיה מסוכן ומיותר להעביר כאן את השיירה; כלים נטולי נעילות יתקשו לטפס, אוהלי הגג הכבדים מגדילים את הסיכון להתהפכות, לא טוב. דיון קצר במכשירי הקשר הסתיים בהחלטה גורפת, מסתובבים וחוזרים לאחור. חלקנו עוד היה על הציר המרכזי אבל אחרים כבר ירדו לשביל העוקף את שיפועי הצד, גם הוא דרדרתי ומסוכן. בעזרת כיוון הדדי סובבנו את השיירה לאחור, עוזי כדורי התייצב עם הכננת בנקודה בעייתית, והתחלנו להיחלץ מהמקום. החיפזון מהשטן, וכך גם החלטות מאצ'ואיסטיות העלולות להסתיים בכי רע. יש סיכונים שאין טעם להיכנס אליהם, טוב שאפילו לא ניסינו.

חזרנו צפונה לכיוון עזוז, כאשר איננו מוותרים על הפסקת אחה"צ בעזרתה נתמודד עם שאריות האוכל. כיסאות ומחצלות נשלפו מהג'יפים, אחדים פרשו לתנומת צהריים קלה, והכנופיה התענגה על שעות אחר הצהריים האחרונות. עוד שעה אנחנו שוב על הכביש, וניפרד לכמה חודשים... היה טיול מעולה, עוד נשוב!