סטילס: רמי גלבוע, רונן טופלברג
"משעמם לי פה, לבד בחדר" חשבה לעצמה 'מונה ליזה', התלויה על קיר במוזיאון ה-לובר בפריס; "כמה הייתי רוצה לצאת מכאן, לטייל על גדות נהר ה-סיין, לנשום קצת אוויר", התייפחה La Gioconda אותה צייר לאונרדו דה ווינצ'י במאה ה-16, ומזה מאתיים שנה היא תלויה על אותו קיר. בדיוק באותו הזמן ב- Musee de l'Automobileהסמוך, התלחשו ביניהן יצירות אמנות אחרות, פסלים קינטיים מדהימים בני קרוב למאה שנים; "בא לך לצאת לסיבוב קטן?", שאל ה-בנטלי 1922 הכוחני, את האלפא רומיאו 1750 GS-טורינג מודל 1933. "האמת", הצטנעה האיטלקייה החיננית, "אחלה רעיון. בוא נצא לסיבוב בארץ הקודש, שמעתי שיפה שם עכשיו".
אמנות קינטית
איני בטוח שהדיאלוג הזה אמנם התקיים בין המכוניות המדהימות שהגיעו אלינו השבוע, אבל כך הרגשתי כאשר ראיתי את המכוניות הקלאסיות שהגיעו לראלי הולילנד השני, הקפה של 1600 קילומטרים מסביב למדינת ישראל, אותו תכנן עופר אוגש שגם הוביל את המסע. יכול להיות שההשוואה עם המונה-ליזה קצת מוגזמת אבל בעיניו של שוחר קלאסיקה מוטורית, מכוניות אלה הן לא פחות מיצירות אומנות מדהימות ונדירות. הקימורים הסקסיים, האישיות המוטורית והעוצמה המתפרצת מהמרכבים המגולפים, הגימור הקפדני של עיטורי כרום, רצועות עור ומנועים עתיקים המשובצים בנחושת צהובה - כל אלה יוצרים חגיגה מופלאה המקבלת עוצמה גדולה פי כמה, כאשר מתעוררים המנועים לחיים.
וזהו הנס השני אותו יוצרות מכוניות אלה - הן לא רק פסלים מקסימים המוצגים במוזיאון מגונדר, הן לא מונחות כאבן שאין לה הופכין. בעליהן הגאים מתעקשים לעשות בהן את השימוש המקורי לו נועדו בזמן היוולדן, לפי עשרות שנים. "לא קניתי את ה-MG כדי שתעמוד במרתף אפלולי" אמר לי Philip Lewis לפי שיצאנו ממצפה רמון, לכיוון ירושלים; "זו מכונית ספורטיבית משובחת ואני אנהג אותה בדיוק כפי שעשו ב-1959, כאשר עלתה לראשונה על הכביש".
לטייל בתוך תנור אפייה
לקח לי זמן להידחק אל מושבי העור הקטנים של ה-MG MGA Twin Cam מודל 1959 של Philip Lewis. תא הנוסעים של ה-Roadster הדו-מושבי קטן מלהכיל את מידותיי הבשרניות והייתי צריך למצוא מקום להניח את מרפק שמאל, ולשרבב את רגליי הרחק קדימה; אבל לאחר שהתמקמתי הרגשתי הכי טוב בעולם, על סיפון המכונית בת 59 השנים. שמש מדברית קפחה על ראשנו אבל חלון הזכוכית הסיט הצידה את רוב הרוח. מבעד לשמשה הקדמית ראיתי את מכסה המנוע האדום מתנוסס הרחק קדימה, הכנפיים האדומות מקומרות כמו גל מתכתי הבולע את כבישי הנגב. עוד כנף אדומה נשקפה במראת הצד הקטנה והצליל, אלוהים, איזה צליל מדהים בקע מהמפלט! נהמה מכאנית מחוספסת העולה ויורדת ככל שפיליפ הקליק את מוט ההילוכים הקצרצר, התנשפות קרבורטור כפול שהזין את מנוע ה-1.6 ליטר, ריח עור ישן שהתערבב בניחוחות הבנזין של המכוניות שעקפו אותנו... הנסיעה בקלאסיקה כזו היא חוויה רב חושית, מדהימה ומענגת.
כ-100,000 MG MGA יוצרו באנגליה בשנות החמישים אבל רק 2,111 מהן היו בגרסת Twin Cam הספורטיבית, עם מנוע בעל שני גלי זיזים עליונים. במבט ראשון אתה חושב שמתחת לחרטום הארוך מתחבא לפחות 12V אבל האמת היא שיש שם רק מנוע 4-בוכנות 1.6 ליטר. המנוע הקטן מייצר 108 כוחות סוס ב-6700 סל"ד, מאיץ את המרכב הקליל מאפס ל-100 ב-9.1 שניות בלבד, עד 180 קמ"ש אליהם איננו חולמים להגיע היום. ה-MG של Philip Lewis שופצה לחלוטין לפני 14 שנים, באחת הסדנאות הבריטיות המתמחות ב-MGA. אחד היתרונות של רכב כזה, הסביר לי פיליפ, הוא שיש חלפים זמינים המיוצרים עד היום בבריטניה, אז אין בעיה לתחזק את הרכב במצבו המקורי.
פיליפ ביקר בישראל פעמים רבות, בין השאר בקבוצה שזכתה בתואר "כדורגלן הזהב" של המכבייה בשנת 2009. כאשר שמע על ההזדמנות לתור את ישראל עם מכונית האספנות שלו, קפץ על ההזדמנות ונרשם לאירוע - מסתבר שנותרו באירופה עוד מאה צוותים שרצו להשתתף בראלי, ולא נמצא להם מקום. פיליפ מתענג על נהיגת הרודסטר האדמוני, מלהטט בדוושות ומקליק את ארבעת ההילוכים תוך שימוש נרחב ב'גז ביניים', דאבל קלאץ' ושאר טכניקות נהיגה שאינן אומרות דבר לנהגים צעירים בני זמננו. ה-MG מתהדרת בארבעה בלמי דיסק, חידוש טכנולוגי לתקופה ההיא. מאחור יש סרן חי עם קפיצי עלים ומלפנים מתלים עצמאיים/סליל, שהפתיעו אותי ברמת הנוחות הגבוהה.
פנסים אחוריים קטנטנים ומכסה מיכל דלק מתוק מגיחים אל מחוץ לכנפיים המתוחות, השבכה הקדמית והפגושים נוצצים בכרום עתיק. ככל שהמכונית מדהימה במבט חיצוני, גם תא הנוסעים מענג את העין; לוח המחוונים מצופה עור בהיר, מחוונים בריטיים קלאסיים, עגולים עם מסגרות כרום דקיקות. גלגל ההגה 3-זרועות עשוי עץ מלוטש ומגומר בקפידה, עם מסמרי נחושת מתוקים - ממש כמו הגה של יאכטה עתיקה. אל תחפשו ידיות לפתיחת הדלתות כי אין (הפתיחה באמצעות כבל), המראה המרכזית קטנטנה ומפושטת לרמת פונקציונאליות טהורה - פשוט מדהים!
ב-1959 עלתה ה-MG של פיליפ 1,283 ליש"ט, אבל היום היא שווה כ-60,000 דולרים; במונחים של רכב אספנות טהור-גזע זה כסף קטן, בוודאי בהשוואה למכוניות אחרות בשיירה העולות מיליון יורו, ועד למעלה משני מיליון. מסתבר שאותם שועי עולם, חלקם כבר בשנות השבעים לחייהם, מוכנים לנטוש את משרדיהם המהודרים באירופה, ולבוא להיטגן בשמש הישראלית. חם היה על חוף ים המלח והאירופאיים נשלקו כסרטנים, תחת השמש הקופחת. גם אני התבשלתי, סופג קרינת שמש מלמעלה וגלי חום מהמנוע, המתנשם הרחק לפנים. אבל שום דבר לא היה מונע ממני לחוות את הנסיעה בקלאסיקה מופלאה שכזו שהייתה, שומה עלי להודות, אחת מפנטזיות הנעורים שלי.
נהגים קשוחים במכוניות מעופפות
קל להלביש על משתתפי הראלי תגיות של מוחצנות, פלצנות והתנשאות; אבל תהיה זו טעות גדולה כי החבר'ה האלה באו לכאן כדי לממש את תשוקתם המוטורית במלואה, ולא כדי להסתובב על הדשא עם כוס יין לבן, ב-Concours d'Elegance. עבורי, כל מי שמוכן להתבשל עם גג ברזנט מקופל בשמש הישראלית הוא שוחר רכב הכי אותנטי בעולם, אדם המוכן לספוג אי נוחות גדולה כדי לחיות את החלום שלו ושלה - ולסיים את הימים המתישים עם חיוך גדול.
הנהגים הנלהבים ביותר משתתפים בארבעה מסעות ראלי בשנה או אף יותר, באירופה, ארצות הברית או דרום אמריקה. הם מדלגים ממרוץ אחד לשני, מביאים איתם חלקי חילוף ואולי אפילו מכונאי. ראלי הולילנד אינו מרוץ מהירות אבל את השיירה הוביל גרעין של נהגים קשוחים ותחרותיים להפליא; הם נוהגים במכוניות מיושנות בעלות הגאים מכאניים מעורפלים, בלמים מפוקפקים וצמיגים דקיקים של אופניים ולמרות זאת - הם נותנים בגז במהירויות מעל 150 קמ"ש, הם החליקו את המכוניות על מסלול המרוצים בשדה תימן, כאילו אין מחר. מדהים!
משתתפי הראלי היו מאושרים לפגוש כאן אנשים מתרבות שונה (זה אנחנו...), להחליף חוויות וללקט כל בדל מידע על ההיסטוריה של ישראל, הכלכלה ומצבנו הפוליטי. הם צפרו בשמחה לעוברים ולשבים המנופפים אליהם בהתלהבות, שמחה גדולה למשתתפים ולצופים מהצד, שלא הבינו מאיפה נחתה עליהם השיירה המופלאה. על הדרך עצרו המשתתפים כדי לתרום כספים לכפר "נרדים" בערד, בית חם לילדים ולנוער בסיכון. אין לי ספק שמשתתפי ראלי הולילנד יהפכו לשגרירי ישראל בעולם, כמו המחזור הראשון שביקר כאן ב-2015.
זה שאתה נושם, לא אומר שאתה חי
את החסות הראשית לראלי נתנה 'סמלת', יבואנית אלפא רומיאו לישראל. כשוחרי תרבות מוטורית ראוי לנו לעודד כל יבואן המחליט לקדם את עסקיו על ידי הדגשת ערכי המותג המוטוריים, ולא על ידי פיתוי באמצעות הנחות כספיות, חבילות אבזור ושאר פיתויים המתאימים למכירת מקררים ומזגנים. בשנים האחרונות נמצאת אלפא רומיאו בתנופה חזקה בארץ ובעולם, תוך שהיא מדגישה את מאפייניהן הספורטיביים של מכוניותיה, את מורשת העבר ואת הכמיהה ליצור מכוניות מרגשות ומהירות.
תשע מכוניות אלפא רומיאו נרשמו לראלי; אחת מהן היא דגם נדיר משנת 1933, 6C 1750 GS Touring, אחרת היא מכוניתו החמודה של שף חיים כהן הנוהג באלפא ג'וליה GTC משנת 1964. ארמדת אלפות מודרניות ליוו את השיירה, ובהן הג'ולייטה Veloce 240 כ"ס שהביאה אותי למצפה רמון. ה- Veloceשונה להפליא מהאלפא-סוד אותה רכשתי בהיותי סטודנט, אבל חדוות הנהיגה לא דעכה מאז ועד היום.
משעשע היה לחרוש את כבישי הנגב ולראות את אופנועני המשטרה מלווים אותנו, מתחברים לרוח האירוע ולא מטרידים אותנו בזוטות שביום רגיל, היו מסתיימות במפח נפש... לאורך הדרך ליוותה אותנו כנופיית האופנוענים של אורי הראל; "כוח אורי" כלל את גידי פרדר שהוביל בווירטואוזיות את טופלברג וארסנל העדשות שלו, ג'וי בירן, עופר טל, מולי גולן ואחרים. האופנוענים כיוונו את השיירה, פתרו בעיות מזדמנות, איתרו משתתפים תועים, ואפשרו זרימה שוטפת של השיירה הארוכה.
ראלי הולילנד השני הוכיח שהצלחת האירוע הראשון לא הייתה מקרית; היזמים הישראליים חזרו ועשו את הבלתי אפשרי לכאורה, האירופאים גדשו את רשימת הקבלה, צוותים ישראלים ייצגו את שוק האספנות המקומי, והאירוע ריגש לא רק את המשתתפים בו - על פי כמות הצפירות ונפנופי היד, על פי כמות הטלפונים שנשלפו בכל מקום, אין ספק שגם עם ישראל התענג על המופע המדהים, השיירה המוטורית המופלאה ביותר שהגיעה אלינו אי פעם!
הכתב היה אורח יבואנית אלפא רומיאו, הנותנת חסות לראלי הולילנד
