תמיד סיפרו לנו שהנתיב להצלחה והגשמת חלומות עובר דרך עבודה קשה והשקעה, אבל אף אחד לא אמר שאי אפשר ליהנות מהדרך הזו, ואם היא במקרה חולפת מתחתינו במהירות של 265 קמ"ש במכונית פורמולה 3 - מה טוב.
כן, זה בקיצור נמרץ מה שעבר עלי בדרך להקמת העסק החדש שלי אי-שם בהונג קונג הרחוקה. אבל לפני שנגיע אליו, אני רוצה לקחת אתכם ל"טיול" למקום שהוא כל כך רחוק מישראל, רחוק הרבה יותר מ-7,700 ומשהו הקילומטרים המפרידים בין שני המקומות בקו אווירי.
רילוקיישן לגן עדן
סוף מאי 2017, סיימתי עם אישתי ליטל יום עבודה בחברת התכשיטים שלנו וחזרנו הביתה לערב שגרתי כביכול, קצת זמן איכות עם הילדים, ארוחת ערב, מקלחת ויושבים לראות איזו סדרה בטלויזיה.
לא זוכר אפילו מה הוביל אותנו שוב לאותה שיחה שדומות לה התנהלו מדי כמה חודשים. "אנחנו פה בהונג קונג כבר קצת יותר מעשר שנים, לא הגיע הזמן שתתחיל לעבוד במה שאתה באמת אוהב?", שאלה אשתי. כאמור, נושא השיחה לא היה זר לי, מזה כ-11 שנה שאני עוסק בענף היהלומים, 8 שנים ראשונות כשכיר ולאחר מכן כעצמאי, זה מספק מפרנסה אבל תמיד היה את החלום הזה לעסוק בענף שבאמת קרוב לליבי. בכל פעם שהשיחה הזאת עלתה פסלתי את הרעיון לשנות תחום עיסוק מסיבות כאלה ואחרות. הפעם, באותו ערב בסוף מאי, הרהרתי כמה דקות במה שאישתי שאלה, ואז עניתי: "את יודעת מה? נראה לי שאני הולך על זה!".
למרות שמכוניות ונהיגה תמיד היו עניין מרכזי בחיי, כאשר גדלים בארץ שחונת תרבות מוטורית, או כזו שבה היא בעיקר בשולי השוליים של המיינסטרים - קשה לראות עבודה בתחום של נהיגה ורכב מהפן האמוציונלי שלו כתחום עיסוק מרכזי.
מגיל צעיר מאוד הייתי סביב מכוניות, כילד בתערוכות אוטומוטור, כנער שקורא משנן ומדקלם את הנתונים הטכניים של כל המכוניות וכחייל משוחרר עם פיג'ו 106XSI משופרת, חברות במועדונים של מכוניות ספורט וכתיבה בפורומים המרכזיים, החיים לקחו לכיוון קצת שונה.
בגיל 24 עברתי להונג קונג וקרה לי מה שקורה לרוב מי שמגיע למדינה הקטנטונת הזאת- נדהמתי מהסצינה המוטורית המקומית. תרבות הרכב המקומית בהונג קונג נראית הזויה לחלוטין לזר במחוץ, אפילו אם הוא מגיע מישראל. ההתנגשות בין הרבה מאוד כסף מצד אחד לבין מגבלות חניה בלתי אפשריות ולמעשה מתחם אורבני שלם שמתנכל למכונית פרטית, הביא באופן משונה מאוד לשפע מסחרר של מכוניות ספורט ומכוניות על. מכיוון שקשה מאוד להשתמש פה במכונית כאמצעי תחבורה - היא הופכת לתכשיט, או תחביב ואחד מושקע מאוד. המון רכבי על ויוקרה של מיטב היצרנים, וגם לא מעט אגדות עבר כמו טויוטה סופרה וניסן סקייליין מכל הדורות, למשל.
עם או בלי רכב, את מנת המוטוריקה שלי אני הייתי צריך ומהר מאוד מצאתי את עצמי יוצר קשר עם קבוצה של חובבי רכב שבכל יום ראשון (יום חופש פה) היו נפגשים בשעת בוקר מוקדמת ויוצאים לנהיגת בוקר נמרצת.
בחלוף השנים ועם הילדים נולד גם הצורך במכונית, שהוביל אותי לעולם המופלא של שוק המשומשות המקומי. גם הוא, אולי לא תתפלאו לשמוע - שונה מאוד מזה הישראלי, כיוון שמדובר במדינה מאוד קטנה (הונג קונג) עם תחבורה ציבורית מהטובות בעולם הנסועה השנתית הממוצעת של רכבים פרטיים עומדת על כ-6,000 ק"מ בשנה.
הנתון הזה מצטרף לרמת תחזוקה די גבוהה של רכבים ולעובדה שאסור להחנות רכבים בשעות היום ברחוב (למעט איזורים עם מדחני חניה שכאלה יש מעט מאוד) ומקבלים שוק יד שניה מאוד עשיר ואטרקטיבי עם המון רכבים בני 10 ואף יותר שנראים ונוסעים פחות או יותר כמו רכב חדש.
רכשתי ב.מ.וו סדרה 3 משופרת קלות, ששירתה אותי כשנתיים ובהמשך הוחלפה במרצדס E55 AMG. כעת, כבעל רכב יכולת להצטרף לטיולי הנהיגה לא רק כנוסע או בנהיגה מזדמנת בלמבורגיני מורצ'יאלגו או גייארדו. המועדון בו אני חבר כיוםBWT - ראשי התיבות של boys with toys הוא למעשה קבוצה שאינה מוגבלת ליצרן אחד אלה יש בה רכבים משלל סוגים, מרכבי אספנות, דרך רכבי על ועד רכבים ייחודיים.
די מהר מערכת היחסים בין חברי הקבוצה הפכה להיות מאוד קרובה ופתאום מצאנו את עצמנו נפגשים לארוחות ערב באמצע השבוע,הולכים יחד לאירועים מוטוריים, יוצאים לבלות יחד, ומחליפים מכוניות בינינו. כך מצאת את עצמי מפתיע את אשתי שתמיד רצתה מכונית עם גג נפתח בבנטלי קונטיננטל סופר ספורט קונברטיבל אדומה. בהזדמנות אחרת התחשק לילדים גג פתוח אז נתתי לחבר את הרכב שלי ובתמורה לקחתי ממנו 911 קבריולט.
מעבר לרכבים הפרטיים שלנו, לחלק מחברי הקבוצה יש קשרים כאלה ואחרים אצל מפיצי מכוניות שונים שמדי פעם עושים שיתופי פעולה עם הקבוצה, כך למשל יבואן רכבי מקלארן סיפק לנו צמד רכבים לארבע שעות של נסיעות התנסות. בהזדמנות אחרת ניצלתי את קשריי אצל יבואן רכבי פרארי ואירגנתי אירוע במסגרתו התארחנו לארוחת בוקר באולם התצוגה של המותג ולאחר מכן קיבלנו לידנו פרארי 488 למשך 3 שעות.
מהובי לג'וב
אז החלטתי לפתוח חברה בתחום המוטורי, ולאחר מחשבה רבה לגבי מה המוצר\שירות שבהם אתמקד החלטתי להתמקד בשלב ראשוני בשני שירותים:
1.הדרכות נהיגה מתקדמות ברמות שונות
2. שירות ייעוץ וליווי ברכישת רכב
בפרויקט הראשון במסגרת פעילות החברה החדשה
העונה לשם Motor pro זכיתי לטפל במכירה של רכב קלאסי אייקוני- יגואר E טייפ שנת 69 (סדרה 2).
הרכב בעל מנוע 6 צילינדרים טורי בנפח 4.2 ליטר טייל לא מעט ברחבי אירופה עד שהגיע להונג קונג לפני כ-10 שנים. הוא הוצע למכירה כיוון שבעליו עזב את הונג קונג, ומפאת גילו המבוגר החליט שהגיע הזמן להיפרד מהרכב המיוחד הזה.
המחיר המבוקש ההתחלתי על הרכב היה 1.3 מיליון דולר הונג קונגי (כ-650 אלף שקלים). למרות מצבו הטוב של הרכב זה מחיר גבוה עבור דגם מסדרה 2, וכבר נושק למחירי הסדרה 1, המבוקשת יותר וזו ששומרת על ערכה באופן הכי טוב.
הליך המכירה של הרכב הזה היה ארוך מהרגיל כיוון שבאופן טבעי הוא פונה לקהל יעד מאוד מצומצם, לאחרונה נמצא רוכש פוטנציאלי שקיבל ליווי צמוד ממני לאורך תהליך בדיקת הרכב ותיקון ליקויים קטנים שדרשו טיפול, ובתום מו"מ הצלחנו להגיע לסיכום על מחיר של 550 אלף שקלים, הרכב נמכר ועבר לבעליו החדשים שביקש שאקח על עצמי את עניין התחזוקה של הרכב בהמשך.
עולה על המסלול
במהלך השנים בהם אני פעיל בתחום המוטורי עברתי מספר הדרכות נהיגה מתקדמות ברמות שונות, יש לי נסיון על מגוון רחב מאוד של כלי רכב, ובכל זאת לפני שאני מתחיל להעביר הדרכות נהיגה רציתי לעשות לעצמי עוד איזשהו רענון ועל הדרך להגשים חלום.
פניתי לחברה בשם BLACK ART RACING בה נתקלתי לראשונה לפני כשנתיים, בתום שיחת הטלפון מצאתי את עצמי פותח יומן ומשריין קורס נהיגת מירוצים מקצועי בקטגוריית פורמולה רנו גרופ B. עם סיום הקורס מוענקת תעודה שמקנה זכאות להוצאת רשיון נהיגת מירוצים רשמי של .FIA
מדובר בקורס בן יומיים הנערך במסלול המירוצים הבינלאומי ZIC שבעיר ז'והיי שבסין. בכל יום עולים לשלושה מקצי נהיגה בני חצי שעה כל אחד ואם זה נשמע לכם קל, תשכחו מזה. התאוצות, הבלימות וכוחות ה-G שמופעלים על הגוף בפניות ומעל לכל רמת הריכוז הגבוהה הנדרשת בסוג כזה של נהיגה, גורמת למי שלא מורגל בכך לסיים כל מקצה סחוט ומותש. לאורך כל הקורס ובמקצים עצמם כל אחד מלווה במדריך מקצועי (נהג מירוצים פעיל) שבסיומו מנתח עם הנהג את נתוני הנהיגה שנאספו מהמכונית ואת סרטון הווידאו ונותן דגשים במטרה לשפר את יכולות הנהיגה וזמני ההקפה.
המכונית הינה פורמולה רנו תקנית עם שלדת סיבי פחמן מלאה ומשקל עצמי של 490 ק"ג ומנוע 2 ליטר המפיק 192 כ"ס שמשודך לתיבת 6 הילוכים סיקוונסיאלית מתוצרת חברת SADEV המתמחה בתיבות הילוכים למכוניות מירוץ מרכבי ראלי, מכוניות טורינג ועד פורמולה. עם יחס הספק משקל של מכונית על ממוצעת, כל זה מאיץ את המכונית ל-100 קמ"ש בפחות מ-4 שניות בדרך למהירות מירבית של כ-265 קמ"ש. המהירות יש לציין מוגבלת בעיקר בשל יחסי ההעברה בתיבת ההילוכים המתאימים למסלול הזה.
כמה ימים מאוחר יותר, הגיע התאריך לו חיכיתי ללא יותר מדי סבלנות, הגעתי למסלול המירוצים ZIC וכבר עם ההגעה לשער הכניסה לאיזור המוסכים האוירה מסביב מתחילה לתפוס אותך- פה מנוע מזנק ביללת סל"ד באחד המוסכים, שם עגלות גדולות עם סטים חדשים של צמיגים דביקים שמולבשים על חישוקים קלים, במוסך ליד עובדים על תיבת ההילוכים של רכב אחד, שם עובדים על הוצאת מנוע מרכב אחר, וברקע של הכל מקצה אופנועים שבדיוק יצא לדרך במסלול וממלא את האוויר בצרחות מנועים מחרישות אוזניים....
מגיע למשרדי BLACK ART RACING, עושה צ'ק אין זריז ואז בחור אמריקאי חביב בשם פיט מלווה אותי לחדר ההלבשה בו אני מקבל ציוד מלא (נעליים, חליפה, קסדה, כפפות, מגן צוואר). עולה זריז על הציוד ומיד ממשיכים הישר אל המוסך בו אני פוגש לראשונה את מכונית הפורמולה רנו "שלי", ואז אני מופתע לגלות פרט מגניב - היא באמת "שלי", הם אפילו טרחו לשים מחוץ לתא הנהג את השם שלי. אחרי שנכנסתי לרכב, עושים כיווני מרחק למושב ולדוושות כדי שהכל יהיה נוח....
מיותר לחלוטין, אין ברכב הזה שום דבר נוח, בשום שלב בתכנון שלו לא לקחו בחשבון שיקולי נוחות, כך יוצא שתנוחת הישיבה היא למעשה יותר לכיוון של שכיבה מאשר ישיבה, אין שום יכולת תנועה בתוך תא הנוסעים, הראש מוגבל בזוית הצידוד בין היתר כדי לנסות להשאיר אותו מחובר לגוף בעת תאונה ובאופן כללי מחובר למקום תחת כוחות התאוצה הצידית האדירים שהיא מפתחת. סיימנו מדידות, פיט מודיע לי שאני מיד אעבור מבחן דגלים ומבחן בטיחות ולאחר מכן אעלה מיד למקצה ראשון.
רגע... מה מקצה ראשון ככה בלי התראה? בלי ללמד אותי קצת על המכונית? ישר מקצה ראשון על מסלול רטוב? במכונית פורמולה?!
הם מצידם מנסים להרגיע אותי בזה שאין לי מה לדאוג, שהם מחליפים למכונית כרגע צמיגים לסט רטוב והמצערת בנתיים מכויילת ל-50%, אתה תהיה בסדר.
סיימנו את ענייני הבטיחות, נכנסתי למכונית והצוות הטכני מיד התחיל לרתום אותי למושב, החגורות בטיחות מהודקות כל כך חזק שזה מרגיש כאילו הפכת לחלק אינטגרלי משלדת הרכב.
אחרי כל הטקס, אני מוכן להתחיל את המקצה, לתאוצות החזקות אני די רגיל, כך שאין פה יותר מדי דרמה. אבל אז מגיעה הפנייה הראשונה, שהיא מעיין פנייה כפולה עם שני אייפקסים, ואז אני מרגיש לראשונה את כוחות הג'י שהמכוניות האלה מייצרות בפניות ובבלימות, זה פשוט פנומנלי ושונה כל כך ממה שמרגישים ברכב רגיל.
סיימתי מקצה ראשון שעבר יחסית לא רע בכלל, למרות שזו היתה פעם ראשונה שלי על מכונית פורמולה ולמרות התנאים הרטובים סיימתי 30 דקות נהיגה ללא דרמות מיוחדות פרט לספין אחד שהסתיים על המסלול ועוד כמה "הצלות".
מיד עם תום המקצה אני מתיישב עם פיט המדריך כדי לתחקר את המקצה באמצעות הטלמטריה שמותקנת ברכב. הוא מיד מזהה ומסב את תשומת ליבי לכך שסגנון הנהיגה שלי אכן מתאים לנהג שרגיל לרכבים רגילים ומעכשיו צריך לסגל סגנון נהיגה שמתאים לפורמולה. פיט דיבר בעיקר על עניין הבלימה והכניסה לפניות, ברכבים "רגילים" יש בדרך כלל בלימות מוקדמות יחסית וכן כניסות מוקדמות יותר לפניות (אייפקסים רגילים או מוקדמים) בעוד ברכבי הפורמולה נהוג לנצל את האוירודינמיקה וכוח ההצמדה המוגבר של הרכבים ולכן אפשר לבצע בלימות מאוחרות ולהכנס לפניות מאוחר יותר עם אייפקס מאוחר, זה בעצם מאפשר להגיע לפנייה במהירות גבוהה יותר, לקצר את משך הבלימה ולאפשר חזרה מהירה הרבה יותר להאצה ביציאה מהפניה. המשמעות בתכל'ס היא לנהוג את המכונית הזו בניגוד לכל אינסטינקט או ידע מוקדם, רוצה עוד אחיזה בפניה? תאיץ!
הניתוח הזה חוזר על עצמו בתום כל מקצה כאשר יש ירידה לפרטי פרטים עבור כל אחת מהפניות במסלול, איפה התחלתי בלימה, באיזה עוצמה בלמתי, איך היה מבנה הבלימה, משך הבלימה, באיזו נקודה חזרתי לדוושת הדלק ובאיזו עוצמה וכמובן איך לשפר כל אחד מהפרמטרים במקצה הבא. אל המקצה החמישי של הנהיגה ביום השני לקורס אני מגיע עם תחבושת על יד ימין, הורדות ההילוכים הנוקשות בארבעת המקצים שעברתי הותירו חבלה יבשה וכואבת שאילצו אותי לחבוש את היד כדי שאוכל להמשיך את המקצים הנותרים.
בתום שני המקצים האחרונים כבר היה שיפור משמעותי בזמני ההקפה שלי וחשוב מכך, ברמת הנהיגה שלי, עכשיו כבר נהגתי בסגנון המתאים לרכבי פורמולה, הביטחון כבר היה מספיק גבוה כדי לבלום מאוחר ולהכנס לפניות במהירויות שהיו נשמעות מפחידות רק ביום קודם ובכלל היום השני לנהיגה הרגיש הרבה יותר טוב בין היתר הודות לכך שכבר בתחילת המקצה הראשון הסרנו את הגבלת המצערת.
זה גרם לי להרגיש יותר "בבית" כי פתאום המנוע היה הרבה יותר חי וחד, עלה מהר בסל"ד והגיב הרבה יותר טוב לעומת 50% מצערת שבהם המנוע התקשה להגיע לרצועת הכח האופטימלית והרגיש קצת עייף.
סיימתי את הקורס בתחושה מאוד טובה, גם עברתי חוויה מדהימה, גם שיפרתי את יכולת הנהיגה ולמדתי סגנון נהיגה חדש, וכבונוס אני רשמית יכול להגיד (בהומור כמובן) למי שיתלונן על כך שאני נוהג מהר- זה בסדר, אני נהג מירוצים...
