מצלמות המהירות: איוולת בחמש מערכות

מספרים, הם דבר נפלא. הם חדים, ברורים, הם מספרים סיפור שלא יכול להתחבא מאחורי סיסמאות חלולות. מספרים הם גם דרך נהדרת להבהיר, להאיר ולמסמך את העובדות היבשות. ועובדות, רבותי, זה מה שנחוץ לנו על מנת להבין אחת ולתמיד את הכרונולוגיה של העוול בדמות פרויקט א'-3.

תקציר הפרקים הקודמים: בשנת 1996 ממליצה המשטרה לראשונה על פרויקט אכיפת מהירות באמצעות מצלמות. ההתבססות - על מחקרים וממצאים שונים מהעולם, חלקם בני עשור ויותר. הקשר לישראל, לתנאי הדרך, לרמת התשתיות והכשרת הנהגים רופף, אבל זה לא מעניין אף אחד.


בשנת 2005 מתחילה המדינה בהקמת המערך, מחקר מקומי לא נערך ואם נערך לא פורסם. להזכירכם, אנחנו נמצאים כבר במרחק של שניים-שלושה עשורים מאותן תפיסות שהביאו להצעת המערך לכתחילה.

תחילת הקמת המערך בשנת 2010 לוותה בביקורת רבה, בין השאר על הבחירה במיקום המצלמות. כבישים מהירים בהם כמות התאונות הייתה נמוכה, אך התפוקה - שכן כך נמדדו המצלמות - כפרויקט עלות-תועלת - הייתה פנטסטית.

במרץ של שנת 2012 התבשרנו על הפעלת המערך באופן מלא. הערת שוליים: ממש באותה שנה החלה מגמת העליה בהרוגי תאונות הדרכים בישראל. 290 הרוגים ב-2012, 309 הרוגים ב-2013, 319 ב-2014, 356 ב-2015, 377 ב-2016 וירידה ל-362 ב-2017.

"המהירות הורגת" גרס הסלוגן הפשוט הזה. קשה להתווכח עם הקביעה הזו. למהירות השפעה אדירה על מכלול שלם של גורמי תאונה, אנושיים ומכניים וכן השפעה על חומרת התוצאות. קשה, אבל צריך.


בואו ניקח אוויר ונסתכל על המספרים. לפני מונח דו"ח הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, סיכום תאונות דרכים של שנת 2016. על פי הדו"ח הזה, נרשמו 21,795 תאונות (קטלניות, קשות וקלות) באותה השנה בדרכים עירוניות ובין עירוניות. מתוך כל אותן תאונות, 25 מהן בשל מהירות מעל המותר בחוק - 0.11 אחוזים! זהו, זה הכל.

מתוך תאונות אלו, 5 קטלניות, 3 קשות ו-17 קלות. גם אם מכניסים לחישוב הזה גם את התאונות המוגדרות "מהירות מופרזת בנסיבות המקרה" ו"מהירות מופרזת שגרמה לסטייה מנתיב" אנחנו מגיעים ל-795 תאונות שהן 3.5 אחוזים.


והרי לפניכם, במספרים, ממוסמכים - שקר המהירות הגדול. הונאת ההמונים הזו שמצליחה להלך אימים על הציבור. נסו להשוות בין המשאבים המושקעים באכיפת מהירות ביחס לסיכון לעומת היעדר כמעט מוחלט של אכיפת עבירת "אי שמירה על הימין" האחראית על 360 תאונות (מתוכן 13 קטלניות), או "אי שמירה על מרחק" שמביאה ל-1000 תאונות (מתוכן 26 קטלניות).

בתחילת שנת 2016 מפרסם מבקר המדינה דו"ח חמור בו הוא למעשה מעניק ציון "נכשל" לפרויקט המצלמות. הסיבה, 70 המצלמות שהותקנו עד אז (מתוך תכנון של 300) ניפקו כמות דוחו"ת שגרמה לקריסה הלכה למעשה של מערכת בתי המשפט לתעבורה. מלבד הקריסה, נמחקו לדברי הדו"ח גם כ-50 אלף (!) כתבי אישום של עבירות תנועה חמורות. אליהן לא הצליחו בתי המשפט להגיע לאור העומס עליהם.


על מספר ההרוגים שהלך והאמיר והגיע ל-377 באותה השנה כבר דיברנו. הרי לכם שקר היעילות.

מה היה הפתרון של המשטרה לעומס? חשיבה מחודשת על יעילות המצלמות? הצבה שלהן במיקומים בהם נגרמת תאונות כמו צמתים או באזורים עירוניים בהם למהירות משקל גדול יותר ברמת הסיכון? לא, לא ולא. זה היה העלאת רף האכיפה של המצלמות. בחלק מהמקרים עד כדי כפליים מהמהירות המירבית החוקית. 185 קמ"ש בכביש של 90 ו-165 קמ"ש בכביש של 80.

"הצבת מצלמות א-3 שמטרתן להציל חיים היא פרויקט משותף של המשרד לביטחון הפנים, משרד התחבורה והבטיחות בדרכים, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ואגף התנועה במשטרת ישראל. חזון אגף התנועה הוא אפס הרוגים בדרכים וחזון מדור א-3 הוא אפס דוחות ממערכת א-3." מתוך עמוד א-3 באתר אגף התנועה של המשטרה.

נדמה שלאור הנתונים שהוצגו במערכות הקודמות, מיותר אפילו להתחיל להפריך את ההצהרה הזו. מיקום המצלמות הגלוי, הידוע והמיודע על ידי תוכנות הניווט השיג תופעה אחת: נהגים המאטים בחדות לפני המצלמה ושבים להאיץ מיד אחריה. אחת התוצאות של אופן הנהיגה הזה? "בלוקים" של האטות פתאומיות של התנועה, שבצירוף אי שמירת מרחק הן מתכון בטוח לתאונות.

המצלמות מוצבות ברובן המוחלט בצד כבישים מהירים, רחבים, מרובי נתיבים וישרים. בדיוק המקום בו מוטלת בספק רב תכלית הגברת הבטיחות שלהן, אבל מידת היעילות שלהן באספקת דוחו"ת מהירות סיטונאיים בהחלט מוכחת.


אז הצלת חיים, יוק, וגם אפס דוחות מהמערכת - יוק בריבוע.

בעקבות ביקרות ציבורית מקים המשרד לבטחון פנים את ועדת קמא, בראשות השופט לשעבר עזרא קמא. מטרת הועדה הייתה קביעת תבחינים להצבת מצלמות המהירות וכן הגברת השקיפות לציבור בנוגע להצבתן.

תחקיר The Car, חשף במרץ 2018 כי מתוך 11 חברי הועדה, ארבעה הינם בעלי תפקידים באגף התנועה במשטרה, ברשות הלאומית לבטיחות בדרכים, המשרד לבטחון פנים, וכן ישבו בה נציגי אקדמיה שעבודתם ממומנת על ידי המשרד לבטחון פנים ועמותת אור ירוק.


רגע, לא שמעתם על הועדה? ועל מסקנותיה? גם לא? זה בסדר, גם גוגל ביקש מתישהו שאפסיק להריץ אותו בכל הרשת כדי למצוא אותם. ואתם? אתם צריכים לפתוח רק את הארנק. עד היום, למעט הצהרות כלליות, לא מפורסמת הנוסחה או התבחין שלפיו מוצבת מצלמת מהירות.

חברת מלם תים, קבלנית הצבת המצלמות קיבלה 335 מיליון שקלים עבור הצבת המצלמות. תקציב ההפעלה של מצלמות אלו על פי הפרסומים הוא 22 מיליון שקלים בשנה. השאלה מי הייתה אמורה להציג את אותו אישור מכון התקנים (שתוקפו מוטל כעת בספק) למצלמות המהירות, החברה המתפעלת או המשטרה - עדיין יצטרך להתברר בבית המשפט.

מה שבטוח הוא שמאות מיליונים מכספי הציבור הוצאו ללא כל הוכחה על יעילות, ללא שקיפות מספקת וללא עמידה בתכלית שקבעו הגופים הללו בעצמם.

אז לאן מכאן? עדיין מוקדם לדעת האם נושא מצלמות המהירות עומד בפני פתרון משפטי פתלתל שיכשיר שוב את השרץ, או שההסתבכות של המשטרה עם הפרקליטות וההצהרות הכוזבות בנוגע לתקן של המצלמות יהפוך אותן לפיל לבן בצידי הדרכים.


מה שבטוח הוא שיש כאן הזדמנות וייתכן שזו הזדמנות שלא תחזור, לקחת את הפרויקט הבעייתי הזה לכתחילה ולאתחל אותו. לקחת את הטכנולוגיה והניסיון ולהפוך אותו לכזה המתמקד במקומות בהם נהיגה לא אחראית ומסכנת באמת - היא הגורם לתאונות. לא חריגה ממהירות שרירותית שבינה לבין בטיחות אין דבר וחצי דבר.


מיקוד האכיפה בערים, במפגשי כביש והולכי רגל, תיעוד אי מתן זכות קדימה, אי שמירת מרחק, אי שמירה על הימין - כל התאונות שהאחוז שלהן מכלל התאונות, והתאונות הקטלניות בפרט הוא המשמעותי יותר.