פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      אופניים חשמליים: התחלת המהפכה העירונית

      אופניים משנים את פני העיר בדרכים שעוד יפתיעו אותנו. קשה לנו לראות את זה כי אנחנו רק בני אדם ובעלי זיכרון קצר יחסית, אבל הסימנים כבר כאן

      בחור רוכב על אופניים חשמליים בשדרות רוטשילד, תל אביב (ShutterStock)
      אופניים חשמליים בשדרות רוטשילד (אילוסטרציה: Shutterstock)

      אנחנו נמצאים באמצע מהפכה עירונית, לא פחות. קשה לנו לראות את זה כי אנחנו רק בני אדם ובעלי זיכרון קצר יחסית אבל הסימנים כבר כאן. העיר היא בראש ובראשונה תוצר של תחבורה. תמיד הייתה כזו. גודל העיר, רוחב הרחובות, הכל מותאם לדרך בה אנו נעים. אפילו גובה הבניינים בעיר קשור לתחבורה והיה מוגבל לגובה של ארבע קומות עד שהגיעה המעלית.

      בשנים האחרונות הפכו האופניים החשמליים לכלי תחבורה בעל יתרונות עצומים. ללא צורך ברישיון, ביטוח, בעלות דלק אפסית ומחיר נמוך, האופניים והקורקינטים החשמליים מתחילים להחליף את המכונית בתנועה עירונית קצרה. בניגוד לאופניים רגילים, אין בהם מגבלה של עליות וירידות, הם נוחים גם בנסיעה לעבודה ביום חם יחסית ומרחק של 5 עד 15 ק"מ.

      אנחנו כיום בתחילתה של המהפכה ולכן נראה לנו שדבר לא קורה מלבד תאונות. זה לא חדש, כשהופיעו בעיר המכוניות הראשונות דרשו בעלי הסוסים שכל מכונית תובל על ידי אדם שילך לפניה עם דגל התרעה. המכונית הפחידה סוסים והולכי רגל וכבשה את נתיבי התחבורה בכוח. הציבור זעם, נכתבו מאמרים והועלו דרישות למנוע ממכוניות להיכנס לעיר אבל הסוף ידוע. נשמע מוכר? זה בדיוק מה שקורה עכשיו ביחס לכלי הרכב החשמליים הקטנים האלה.


      אבל זו רק ההתחלה. השינוי מתחיל בצמתים ראשיים שהופכים למקומות בהם רוכבי אופניים טסים מכל כיוון בעוד שמכוניות מהססות לזוז כדי למנוע תאונה.

      כרגיל, באיחור ומחוסר ברירה, חלק מהערים הולכות וסוגרות את מרכז העיר למכוניות. שינוי איטי אבל עיקש. כל סגירת נתיב מכוניות הופך את הכדאיות לנסוע בהן למושך פחות ואת התחליף למושך יותר. כבר היום במרבית הערים הגדולות נסיעה באופניים מהירה יותר מנסיעה במונית. זהו מנגנון שמאיץ את עצמו, מרגע ומתחילים לנוע בו כמעט ואין ברירה אלא להמשיך ולהרחיק את המכוניות עוד החוצה.

      האכיפה עירונית כנגד רוכבי האופניים בתל אביב (ניר בן טובים , דוברות עיריית תל אביב יפו)
      אכיפה עירונית בתל אביב נגד רוכבי אופניים חשמליים (צילום: משרד התחבורה)

      בעיה היא שרוכב אופניים הוא יצור שהאדריכלים והמחוקקים כמעט ולא מכירים. אנו יודעים לתכנן עבור הולך הרגל ונהג המכונית, אבל רוכב אופניים חי בטווח באמצע. הוא יכול לעצור בכל מקום כמו הולך רגל אך נע במהירות גבוהה יחסית, הוא מסתובב על רדיוס קטן כמו הולך רגל אבל צורך חנייה. מה גודל ה"בלוק" המתאים לו? מה גודל החנייה שנוכל לתת לו ובאיזה מרחק מהיעד?

      בדיון בוועדה לביקורת המדינה עלו המספרים הבאים: 210 אלף אופניים חשמליים על הכבישים ועל המדרכות, 76 הרוגים ב-3 שנים, ואפס הסדרה. יש לי חדשות בשבילם, גם לא תהיה הסדרה בקרוב. זה תהליך שייקח שנים, בו החוק והתכנון ירוצו אחרי המציאות בשטח ובכל פעם ינסו לאזן את האינטרסים. עכשיו עדיין מוקדם מדי, כל ניסיון כיום לוותר על נתיב נסיעה או חנייה יתקל בהתנגדות רבה ויהווה סיכון גדול מדי לפוליטיקאים וראשי ערים.

      אנחנו לא באמת יודעים מה הולך להצליח יותר ומה פחות. אתם מוזמנים להיכנס לגוגל תמונות ולחפש "bikes graveyards " כדי להבין איזו צרה עירונית אופניים, ובמיוחד שירותי השכרת אופניים, יכולים ליצור בעיר. כמו כל מהפיכה עירונית אנחנו הולכים אל הבלתי צפוי. סביר להניח שהמכוניות יישארו איתנו, לנצח למרות שיהיו פחות מהן. נראה שאופניים חשמליים יצטרכו בסופו של דבר רישיון, ביטוח ונתיב משלהם על הכביש.

      אנחנו חיים מעט מדי זמן מכדי לזכור עיר אחרת מזו הקיימת עכשיו, עיר מסריחה מעשן מכוניות ועם גדרות הפרדה בין הנתיבים. האופניים החשמליים הולכים לגרור את כולנו לעיר אחרת. אם נרצה או לא, אם נבין או לא. גם ממציא המעלית לא חשב על גורדי שחקים.

      הכותב הוא אדריכל ומתכנן ערים, אנליסט העוסק בתחבורה עירונית