אומרים שהיה פה פשוט לפני שנולדתי. פעם, כאשר הגעת לבדוק/לרכוש/להשתמש במשהו, ידעת בדיוק בפני מה אתה עומד. והיום? העולם המודרני שסביבנו סיבך לנו את החיים. אתה נכנס לחטוף איזה פלאפל בפיתה ומיד מגלה שהגעת למסעדת שף יוקרתית שהחליטה להגיש הכל בפיתה, מבלי ליישר קו מחירים עם השווארמיה שלצדה. במסעדת שף מפונפנת אתה יכול להיתקל באותו קובה שדומה לזה של סבתא מפעם, יושב על מצע של אורוגולה, שמסביב יש איור של מסלול קארטינג מפותל במיוחד, באמצעות רוטב מצומצם בצבע בוהק.
גם עולם הרכב קיבל את הטוויסט העולמי הזה, ואם כבר התרגלנו לטעם של רכבי פנאי, שהם הלכה למעשה כלי שטח שהוציאו מהם את יכולות נסיעת השטח, טרנד חדש הפציע לאוויר העולם בכדי להפוך את החיים שלנו למסובכים עוד יותר.
באלוקו
השקת ג'יפ רנגייד לאחר מתיחת הפנים, הביאה אותנו אל אזור הפיתוח והניסויים של קונצרן פיאט הענקי. בעיניים זה נראה הרבה יותר מרשים, עם אין ספור מסלולים בתצורות שונות, מכוניות רבות עם צבעי הסוואה איזה כמה פרארים עם מיתקונים מודבקים עליהם (עם איזולירבנד חבלה לרוב - בכל זאת איטליה...), ושורה מוכנה מראש של דגמי רנגייד שונים. אבל היה משהו שהאפיל על התצוגה המושקעת, בסמוך שמענו היטב כמה מנועים מתאמצים במיוחד, שאחד התעלה מעל כולם. היה לו צליל בשרני של מנוע V ככל שהיטבנו לשמוע, ועם לא מעט סמ"קים באמתחתו. לא היינו חמדנים, באמת שלא, כל מה שביקשנו היה לעלות קצת על מסלול, אחד מהם, ולא משנה על איזו מכונית, אפילו רנגייד עם מנוע ליטר היה מספק את יצרנו. אמרו לנו שאפשר, רק עם ג'יפ גראנד צירוקי, יאללה מה זה משנה, רכב פנאי קטן מול גדול, שניהם הרי לא מתאימים לאירוע בערך באותה מידה. אז זהו, שממש ממש לא!
נץ המסלול
ג'יפ גרנד צ'ירוקי טראק-הוק אולי נראה כמו SUV מידסייז במושגים אמריקניים, אבל מבט חטוף מספר לך שיש פה משהו שונה. הטראק-הוק שייך לזן כלי רכב מעניין ומוזר כאחר, רכבי פנאי לכאורה, שקיבלו את כל המאפיינים של רכבי ספורט קיצוניים, אם זה במבט מהצד והקאליפרים הצהובים המפלצתיים, או מאחור עם ארסנל של מפלטים ודיפיוזרים שאומרים בפשטות, אנחנו עדיפים על אופציית הרנגייד ליטר, לפחות במתאר של מסלול מירוצים... כניסה פנימה ממשיכה את אותה התרשמות בדיוק, טוב ככה זה שרשום לך על המושב Track-Hawk, זה מרגיש מחייב. מסך המולטימדיה מיישר קו עם כל קו הבלינג המירוצי הזה, ומאפשר לך לבחור במה בא לך להתמקד, באופן חלוקת הכוח של המנוע, בטמפרטורות השונות של מכלולי המנוע או בכוחות הג'י שאתה גורם לאוטו להיות בו. ויש גם בורר מצבי נסיעה שאינו מסתפק במצב ספורט, יש לו גם מצב מסלול, ולשם שינוי תודה לאל, אנחנו נמצאים בדיוק במקום הנכון לעבור אליו.
מי שלא מבין את עניין הזינוק מהמקום של כלי רכב אמריקניים, מעולם לא נסע על מכונית עם מנוע שכזה. איך שנדלק המנוע אתה הופך לכזה ילדותי, שכל מה שעשיתי בשניות הראשונות הוא ללחוץ פול גז, להרגיש את הרטט האימתני ולשמוע את הבאסים המפחידים, ולהרפות. וחוזר חלילה. וזה עוד במצב עמידה. שהתחלנו לנסוע פעפע בי דחף בלתי נשלט לתת להוא שלפני בשיירה לברוח קצת ואז להדביק את הדוושה לרצפה, ולהגיע אליו תוך פחות מחצי רגע, ככה זה שהנתונים מדברים על שלוש שניות וחצי ממצב עמידה לשישים מייל לשעה - 96 קמ"ש. ושוב, חוזר חלילה. אלא שכל מכונית שרירים אמריקנית עושה לנהג את אותם המניפולציות, ואנו באנו בכלל לבדוק איך טראק-הוק על המסלול. ובכן, פה הג'אמוס המגודל הזה מאוד הפתיע אותי לטובה.
באורח מסורתי, שגם הוא השתנה מאוד בשנים האחרונות, כלי רכב אמריקניים חזקים לא הרשימו על המסלול, הם גדולים, כבדים, לא נכנסים טוב לתוך הפניה, וכאשר הם עושים את זה, נוטים לרכינה צדית מוגזמת (זויות גלגול) ולאיבוד אחיזה פתאומי של החלק האחורי. על אף גודלו של טראק-הוק, הפניה טובה של ההגה יחד עם העברת משקל כלשהי, תכניס את האף מיד לתוך הפניה ותאפשר לנהג לתכנן באופן מדוד ושקול את קו הפניה ואת החזרה העתידית לגז. בפניות צפופות וטכניות הפיזיקה מתגברת ולרכב הפנאי-מסלול קצת קשה לצלול לפנייה והוא אומר זאת באופן ברור על ידי חרטום שרוצה להמשיך ישר. אם אנחנו כבר בתחום הטרוניות, אז היינו מעדיפים הגה עם מעט יותר תחושות מהכלום שהוא מעניק, בלמים שידעכו מעט פחות בנהיגת מסלול - אם כי חייבים לציין את החום המהביל ששר באותו היום - ומושבים מעט יותר מחבקים.
אלא שכאן בדיוק מתחילים כל כך הרבה חיוכים, שלא משנה מה חשבת קודם, הכל, אבל הכל נשכח ונסלח. וזאת משום שכאן מגיע הרגע בו מתקרבים אל האייפקס ואל הרגע המיוחד, של החזרה לגז. והרגע הזה כל כך מתוק, שאתה שוכח הכל, את הקו הלא נכון שלקחת, את הכניסה המוקדמת לפניה, את יישור ההגה שלא ממש קשור לקו, והכל בשם אלוהי ה-V8. ואיך שטראק הוק יוצא מפניות, יא אולוהים, חוויה על חושית שמערבת את התחושות האמתיות עם סאונד שאין שני לו. לגזור ולשמור.
הסיכום ותחילתו
לפני החוויה המשותפת עם גראנד צ'ירוקי טראק-הוק, והאמת שגם אחריו, לא ממש הבנתי את הזן של כלי הרכב הללו. אני בעד הפרד ומשול, ופחות בעד שילובים, לפחות בעולם הרכב. מההיצע של ג'יפ ושל בעלת הבית האמריקנית קרייזלר, אעדיף את רנגלר לשטח ואת דודג צארצ'ר SRT בעלת אותו מנוע מפלצתי, ולא את מיודענו. בכל זאת במחיר שהוערך על ידי אנשי היבואן בארץ שעומד על מעל ל-800,000 שקלים, יש לך את האפשרות הכלכלית לעשות כן. אלא שלאחר היום המשותף אני מבין גם את אלו שרוצים גם לשבת גבוה בתוך SUV מרשים וגם לתת בראש בפתיחות מזדמנות מול כמעט כל המכוניות שיהיו לצדם. רק שאתה צריך להראות כמו יד מאוד מסוימת כדי שהכפפה ושמה טראק-הוק תתאים גם לך.
אבל יש גם תובנה אחרת, והיא חשובה פי כמה. בעולם שהולך לכיוון של מכוניות גנריות עם מעט שוני ויחוד ביניהן, עם מחשבות על דברים פרקטיים כמו צריכת דלק ובטיחות ועוד כל מני דברים שמוציאים את האופי הייחודי שפעם היה הרבה לכלי רכב, זה פשוט עושה נעים בלב לדעת ולראות ששוק הרכב עדיין מפתיע בכיוונים שונים ומיוחדים, מלאי חן ואופי שמספקים אין סוף חיוכים. גם אם זה לא יהיה כלי הרכב שתרצה להעמיד בחנייה הפרטית שלך.
