בכל פעם שמדברים על העתיד של התחבורה האישית, שתי הנחות יסוד בסיסיות תמיד נמצאות שם, הראשונה היא שהעתיד הוא בחשמל, והשנייה היא שהכיוון אליו אנחנו הולכים הוא מכוניות אוטונומיות ברמה כזו או אחרת של שיתוף.
אבל בעוד את העתיד קל מאוד לצבוע בצבעים וורודים ומפתים, עד שם, לתעשיית הרכב העולמית יש כמה בעיות שהיא חייבת לפתור על מנת להתקדם. בעיות שלא כולן נמצאות בראש סדר העדיפויות שלהן כרגע, או לפחות לא כאלו שהן רוצות שהציבור או המתחרים, ולמעשה שניהם יידעו עליהן.
הרבה מתשומת הלב הנוכחית מתמקדת בתחומי שיפור טווח הנסיעה שיפיקו המכוניות מהסוללות שלהן. או בקיצור פרקי הזמן לטעינה של המכוניות וכמובן בכל תחום אבטחת המידע, תחום בו עוסקות מספר רב של חברות סטארט-אפ ישראליות.
אבל מה שמעניין לא פחות, אלו ההיבטים המשניים של המהפכה הזו. המכוניות האלו עדיין ינועו על צמיגים, אבל אלו יהיו צמיגים שונים מאוד. הן יידרשו לתקשר זו עם זו, אבל באיזו תקשורת הן יעשו שימוש? מי שולט כיום על חומרי הגלם שישמשו את מכוניות אלו ולמה העתיד שלנו יהיה מלא במכוניות בהירות?