מכונית ראשונה אף פעם לא שוכחים, היא בדרך כלל לא מהירה, מפנקת, חזקה או מנקרת עיניים. אבל היא תמיד המכונית הראשונה, בה עושים את הטעויות הראשונות, מגיעים הכי רחוק, אם לא גיאוגרפית אז לפחות בדמיון.
אנחנו אולי לא זוכרים את המדינה הראשונה שאליה טסנו, את החליפה הראשונה שלנו או את התקליט הראשון שקנינו. אבל מכונית, זה דבר אחר. כי המכונית הראשונה שלנו היא יותר מגלגלים ומנוע, אפילו אם אלו לא היו מי יודע מה, עבורנו היא הייתה הכי הכי. מהסיבה הפשוטה - היא הייתה הביטוי לחופש, לעצמאות ולפעמים היא זיכרון רחוק אבל כזה שפרטים קטנים בו נותרים ברורים לנו.
אלו יכולים להיות הריח, צבע הריפוד או הנקודה המדויקת בה היא החליטה לשבוק חיים והותירה אותנו בצד הדרך.
להמשיך הלאה, אפשרי בהחלט, לשכוח? אי אפשר.
מנחם הורוביץ, עיתונאי ואיש תקשורת - פיאט 127
כמו כל דבר בקרית שמונה של סוף שנות ה-70, גם את רישיון הנהיגה שלי הוצאתי תחת אש קטיושות. באותה תקופה היה ידוע שלמבחני הנהיגה יש נטייה להתקצר משום שלא פעם ולא פעמיים נשמעו בעיר פיצוצים, והבדיחה סיפרה שהבוחנים לא ידעו אם לחצת על הברקס בטעות, או שזו היתה תגובה בריאה להפגזה.
כך או כך, עם משכורת של מורה מתחיל בבית ספר יסודי, החלומות המוטוריים פגשו את המציאות: אחד מחבריי הטובים מכר לי את הפיאט 127 שלו, ואז התחיל סיפור האהבה ביני לבין האיטלקייה היפה הזו בעלת שלוש הדלתות: היו לנו עליות וירידות (בעיקר בכביש הצפון), עמדנו יחד באתגרים (תמיד שמחתי לתת טרמפ לתלמידים שלי) והיינו זה לצד זו ברגעים קשים (הקפצות לזירות קטיושות ואירועים בגבול).
ועם כל זה, תמיד הרגשתי שמשהו לא עובד, שהדברים קצת חורקים. זה קרה בכל פעם שנכנסתי לתחנת דלק, והמתדלק בדק שמן: באופן קבוע היה צריך להוסיף לפחות חצי ליטר... אז גם התברר שהפיאט הקטנה, שאז עוד התאימה למימדים הצנועים שלי, היא בעצם נס מכאני: אוטו שנוסע למרות בעיה אקוטית במנוע.
מה אני אגיד? היא עשתה את העבודה, וה-900 סמ"ק שלה לקחו אותי לכל מקום, אבל אחרי שנה וחצי הרגשתי שהגיע זמן להיפרד: "זה לא אני, זו את". מישהו פנה אליי וביקש לקנות ממני את ה-127, ובלי לחשוב פעמיים המשכתי הלאה, בלעדיה. את המכונית לא ראיתי מאז, והאמת היא שגם את הקונה...
רן רהב, יו"ר רהב תקשורת ויח"צ - פיג'ו 405
"הרכב הראשון שקניתי ברהב תקשורת היה פיג'ו 405 וזה היה בשנת 1991." מספר רהב.
השותף שלי ברוך איבצ'ר אמר לי: "תקנה את הרכב הכי יקר". אמרתי לו, שאקנה רק כשארוויח, וכך היה. זה היה מרגש שכבר אז קינן בי הרעב, אמנם אני "רק" יושב מאחור ויש נהג, אבל זה הרכב שלי".
מספר שנים לאחר אותה המלצה, קונה רני רהב את חלקו של איבצ'ר במשרד והופך לבעליו היחידים. לפני כעשור נכנס רהב לתחום אספנות הרכב והעמיד צי קטן של מכוניות אספנות, חלקן ייחודיות ובעלות היסטוריה מעניינת כמו הקאדילק פליטווד משנת 1955 ששימשה את ממשל טרומן וגם רולס רויס סילבר קלאוד מ-1958 ומספר מכוניות מעניינות נוספות כמו פרארי ומרצדס 220. ביום יום? עדיין עם נהג צמוד, רני רהב עושה שימוש בב.מ.וו 750 בהחלט דרך ארוכה מאותה פיג'ו 405.
בועז קורפל, שדר ספורט ועיתונאי רכב - סיטרואן דה שבו
חלמתי על הראשונה שלי כל יום עד שקיבלתי את המשכורת הראשונה שלי כאיש צבא קבע. היה ברור שכל הכסף ילך לקנייה שלה, היא חיכתה לי ממש מתחת למרפסת ביתי בראשון לציון, סיטרואן דה שבו מודל 1965 בצבע (שהיה פעם) לבן.
המצב שלה היה ממש מצוין, חוץ ממערכת החשמל החלשה שגרמה לי לחשוב פעמיים אם אני רוצה לאותת או לשמוע רדיו כי לא ניתן היה לעשות את זה ביחד. היא שקלה פחות מ-600 ק"ג והיה לה צליל מקרקש כזה שלא ניתן לפספס אותו. הנסיעה הראשונה כבעלים שלה לבסיס בו שירתתי הייתה בעיני כמו נסיעה במכונית של הנשיא שלא לדבר על קבלת הפנים שהיא זכתה לה.
החלונות התקפלו, המנואלה להתנעה נשמרה כמו ביום שהיא יצאה מבית החרושת, המגבים הקטנים פעלו בעצלתיים והחלישו את עוצמת האור בפנסים בגלל צריכת הזרם. היא הייתה כולה קסם אחד גדול. המסע האחרון היה לגבול הצפון, היא טיפסה את העליות מנהריה למושב שומרה כמו גדולה. בירידות זה היה קל יותר אם כי ההיגוי שלה היה זוועתי. היא שרדה את המסע בחזרה לראשון לציון אבל ווסת המתח שלה הפסיק לתפקד והיא נדמה ולא התעוררה יותר. בחודשים הבאים היא הפכה להיות בית הבראה לעכבישים והתכסתה בקורים רבים עד שהמשאית שאוספת את הגזם ברחובות העיר חשבה שהיא כזאת ואספה אותה אל אבותיה.
לחיי הצרפתייה ההיא...סאלוט!
דני רופ - חזאי
המכונית המשמעותית הראשונה שלי לא הייתה המכונית שלי, אלא זו של אבא שלי. בסוף שנות ה-60 אבי, שעלה מדרום אפריקה והיה חובב רכב גדול, החליט לקנות את המכונית הכי טובה שהוא יכול. במאמצים לא קטנים ועם שימוש בהטבה שהוענקה לעולים חדשים לקניית מכונית הוא רכש מרצדס.
ואיזו מרצדס זו הייתה, 220 לבנה שעבורי ולמען האמת עבור כלל תושבי הרחוב שלנו בירושלים נראתה כמו מכונית מעולם אחר. מלבד המכונית, על שתי תוספות מיוחדות בה הייתה גאוות אבי. הבלמים המתוגברים ותיבת ההילוכים האוטומטית שלה.
המכונית הזו, בה אפשר לומר שגדלתי, פשוטו כמשמעו לוותה את המשפחה שלנו עד שנת 1981 בה היא נמכרה. בכל השנים האלו, היא נשמרה באופן מעורר קנאה. נרחצה ונשמרה נקיה, כוסתה בכיסוי בד בכל חניה ואפילו קיבלה סמל וטאסות חדשים בכל פעם שאלו נגנבו, והיו הרבה כאלו. עד שאבי עבר להשתמש בסמל שניתן להבריג החוצה ממכסה המנוע והיה לוקח אותו עמו בכל פעם שעזב את המכונית.
אחרי המרצדס הגיעו מכוניות אחרות, אודי ופורד סיירה, אבל כמו המרצדס לא הייתה לו עוד אחת.