אני מגיע למקום המפגש, את הדרך מהבית שלי אליו גלשתי בחרישיות חשמלית מעודנת, נישא על גלי המומנט של יחידת ההנעה החשמלית של ב.מ.וו i3. נהיגה במכונית חשמלית לחלוטין היא חוויה שעדיין שונה מאוד מכל מה שאנחנו מכירים. זה השקט שעוטף את כל מעשה הנהיגה בה, להוציא המהום חשמלי שמתלווה לתאוצה החזקה במפתיע שלה.
ההגעה של האיזטה 300 המוקה-לבנה הייתה תמונת המראה המושלמת לזו של ה-i3. נדמה שאין שום מתאם בין הסל"ד המטפס של מנוע ה-300 סמ"ק שלה לקצב ההתקדמות. בעוד הראשון מתרונן תוך צליל פק-פק-פק ווספאי, אולי זכר לשורשיה האיטלקיים, מכונית הבועה הקטנה צוברת קמש"ים בנחישות, אבל גם באורך רוח.
הדבר השני שהמם אותי, הייתה העובדה שלמרות שהיא הלכה והתקרבה, המימדים שלה כמעט ולא השתנו. אני נכנס למעין ורטיגו בו המוח משדר מסר אחד "מכונית מתקרבת, היא תגדל ככל שהמרחק יצטמצם" אבל העיניים רואות דבר אחר. רק כאשר היא נעצרה ליד ה-i3 מבינים עד כמה המכונית הזו זעירה.
מה שהתחיל בתור מפגש בין שתי מכוניות שהן הפרשנות של ב.מ.וו לכלי עירוני, האחת משנות ה-50 והשנייה של העשור השני למאה ה-21 התברר כמפגש מרתק במיוחד.