השבוע קבע בית המשפט לעניינים מקומיים בת"א (השופט איתי הרמלין) כי עיריית ת"א אינה מוסמכת להפעיל מצלמות ווידאו המתעדות את הנעשה ברחוב לשם אכיפת עבירות חניה.
לאור זאת, פסל בית המשפט את הראיות בדבר עבירת החניה (הצילום שנעשה על ידי מצלמות הרחוב) בתיק הספציפי שנדון בפניו וזיכה את הנאשם.
לאחר פסיקה זו של בית המשפט רעשה וגעשה התקשורת. פסק הדין הוגדר כ"תקדים" והחלה חגיגה רבה כאילו תמה אכיפת עבירות החניה באמצעות מצלמות הרחוב לאור פסיקה זו.
האמנם כך?! האם לאור קביעת בית המשפט הנ"ל תחדל עיריית ת"א, וכמוה תחדלנה עיריות ורשויות מקומיות נוספות מלאכוף עבירות חניה באמצעות מצלמות הרחוב?
ובכן, יש צורך לעשות סדר בדברים, שכן השמחה הייתה מוקדמת מדי.
פסיקה, תקדים וחיוב
בית המשפט לעניינים מקומיים מוסמך לדון בעבירות שונות, ובין היתר, גם בעבירות חניה בתחום ה"מקומי", דהיינו בגבולות תחום השיפוט של הרשות המקומית הרלוונטית (או של מספר רשויות מקומיות). במסגרת סמכות זו הוא יכול לקבוע האם יש לזכות או להרשיע נאשם בעבירות חניה (או במקרים מתאימים גם לבטל כתב אישום). סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים היא ספציפית למקרה שנדון בפניו. על סמך נסיבות העניין הוא יכול לקבוע, בין השאר, האם נהגה הרשות המקומית על פי דין, כאשר אם הרשות אינה פועלת כך, הוא יכול לפסול את הראיות ולזכות את הנאשם (או לבטל את כתב האישום).
זוהי אם כן סמכותו ותו לא. הוא אינו יכול להורות לרשות המקומית לחדול מביצוע הפעולה הלא חוקית, גם כאשר הוא קבע במפורש כי הרשות פעלה שלא כדין.
מעבר לכך, סמכות בית המשפט לעניינים מקומיים היא סמכות של בית משפט שלום, ולפיכך אינה מהווה תקדים. בית המשפט היחידי שקובע תקדים הוא בית המשפט העליון. כמו כן, פסיקת בית המשפט לעניינים מקומיים אינה מהווה אף פסיקה מנחה (השמורה רק לבתי המשפט המחוזיים).
הואיל ופסיקת בית המשפט לעניינים מקומיים אינה מהווה תקדים ואף אינה מהווה פסיקה מנחה כאמור, הרי שהיא אינה מחייבת את יתר בתי המשפט, לרבות בתי המשפט במדרג האופקי (בתי המשפט לעניינים מקומיים אחרים). לפיכך, בכל זמן נתון יכול לקבוע בית משפט לעניינים מקומיים אחר פסיקה סותרת בהתבסס על נסיבות המקרה המובאות בפניו.
כל האמור לעיל כמובן אינו מפחית מהפסיקה החשובה והאמיצה של השופט הרמלין מבית המשפט לעניינים מקומיים בת"א, אך חשוב להבין את המשמעות הפרקטית לפסיקה זו.
על כן, אין מניעה שהעיריות השונות המבצעות אכיפת עבירות חניה באמצעות מצלמות רחוב ימשיכו לבצע אכיפה גם לאחר פסיקה זו, ועל מנת למנוע מהן בכל זאת לעשות כן יש לנקוט בהליך של עתירה מנהלית. עם זאת, פסיקה זו אכן מהווה גושפנקא רצינית לכך שהעיריות המבצעות אכיפת עבירות חניה באמצעות מצלמות רחוב פועלות כך בניגוד לדין.
לפיכך, יש לצנן את ההתלהבות מהפסיקה, על אף חשיבותה הרבה. העיריות לא תחדלנה בשלב זה מלבצע אכיפת עבירות חניה באמצעות מצלמות רחוב כל עוד לא נקבע אחרת על ידי בית משפט מוסמך.
זכות לפרטיות - גם בפני הרשויות
לסיום, ברצוני להסביר מספר נקודות חשובות שעלו לאחר קריאת התגובות מהפסיקה הנ"ל.
בניגוד למה שחלק מהמגיבים חושבים, הזכות לפרטיות אינה חלה רק ברשות היחיד (המרחב האישי של כל אחד ואחד כמו לדוג' ביתו הפרטי), אלא היא חלה גם ברשות הרבים (המרחב הציבורי). חוק הגנת הפרטיות כולל מצבים שונים של פגיעה בפרטיות שאינם מוגבלים רק לרשות היחיד כמו למשל "בילוש או התחקות אחר אדם".
גם המדינה בעצמה הודתה בכך (בחוזר מנכ"ל משרד הפנים שפרסמה בנושא) שניתן לפגוע בזכות לפרטיות גם במרחב הציבורי באופן היכול להוות "בילוש או התחקות אחר אדם."
יש לזכור, כי הזכות לפרטיות הינה יסוד זכות חוקתית המעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ועל כן, לא ניתן לפגוע בה ללא הסמכה מפורשת בחוק, כאשר גם אם ניתנה סמכות בחוק לפגוע בזכות זו, הפגיעה צריכה להיות לתכלית ראויה ובאופן מידתי.
מעבר לכך, עצם העובדה ש"כולם מצלמים ובכל מקום" לא נותן לגיטימציה לרשות לפעול כך. יש הבדל רב בין מה שמותר לאזרח הרגיל, לבין מה שמותר לרשות. לעומת האזרח הרגיל שיכול לעשות ככל העולה על רוחו אלא אם הדבר נוגד את החוק, לגבי הרשות חל הכלל ההפוך לפיו: הרשות אינה מוסמכת לעשות דבר, אלא אם הותר לה במפורש על פי חוק. להבדל זה יש משמעות רבה.
לפיכך, ועל בסיס דברים אלה, הגיע בית המשפט לעניינים מקומיים בת"א למסקנה הנכונה לפיה אין העירייה מוסמכת להפעיל מצלמות רחוב לאכיפת עבירות חניה בהיעדר הסמכה מפורשת בחוק לאור הפגיעה בזכות לפרטיות.
למען הגילוי הנאות - הנני עורך הדין שהגיש את העתירה לבג"ץ בנושא, וכמובן שאני מסכים עם האמור בפסיקה הנ"ל של בית המשפט לעניינים מקומיים בת"א.
הכותב, עו"ד יוסי אור-הכהן הינו עורך דין ממשרד א. שילה ושות עורכי דין